עברתי עוד שלב במסע. כמחזאי כל מחזה שלי יונק מהמציאות שלי. לורקה נתן לירמה את המשפט "יהיה לי ילד, כי חייב להיות לי ילד." וככה זה בתיאטרון. זה פשוט קורה. כשאני כותב ומביים אני יוצר את החזון שלי לתיאטרון שאני רוצה לראות. זה סיכון גדול. כי אני כותב ומביים אותו.

אם אומנות התיאטרון היא הכאן ועכשיו. אזי כל רעיון שיש לי בראש פוגם בכתיבה.

אני מוצא שהכתיבה האינטואיטיבית של הכאן ועכשיו מצילה אותי תמיד מתקיעות. אני לא מצליח לתכנן מחזות לפני שאני כותב אותם. אני פשוט כותב סצנות ושואל האם הקהל יהנה מהם. כתיבה אל החושך. אני כותב עם אורות דלוקים ורואה רק את מה שהאורות מאירים. כשאני כותב אני מחפש את הרגע שאני נמצא בו. כמו שחקן. מה קורה עכשיו על הבמה. ואם קהל ראה את הרגע הזה אז מה הרגע הבא? איך אני מפתיע אותו, איך אני כל הזמן מייצר גירוי באמצעות שכבות של דיאלוג. פעולות פיזיות, אביזרים…

ככל שהיצירה מתקדמת – כך העיפרון נעלם. עדות מוחשית להתקדמות. כמו נר, ככל שהוא יאיר כך הוא יעלם.

אני רוצה לבדוק משהו עכשיו. כתיבה מעלימה עפרונות. העפרון הוא גולם. היצירה היא פרפר. אני הבורא. עפרון אחד שווה לדראפט אחד.כשאני מחדד אותו, אני לוקח הפסקה קטנה, כאילו לחדד את מחשבותיי.כשאני מוחק נשאר כתם של משפט שאני רוצה לשכוח אבל לא יכול. אני כותב בעפרונות blackwing 602ו blackwing matte כל אחד עושה עבודה מעט אחרת על הדף.יש בזה משהו כל כך חי ובדרך מוזרה הכתיבה יוצאת יותר טובה. (זה לתחושתי) במחשב אני כותב קר ובעפרון אני כותב חם, מקריב את העץ והגרפית לאש היצירה.