אני מדמיין את האנשים שהיו בבכורה הראשונה של השחף במוסקבה. או בבכורה של מלאכים באמריקה בארצות הברית. הם לא ידעו למה הם באים. כולם היו בפאניקה טובה.

כמורה אני מרגיש מבוגר אחראי. הידע אצלי.
כיוצר אני מרגיש כמו ילד. שלוחץ על כפתורים, מזיז בובות ועושה קולות מוזרים מהפה. מחכה שההורים יחזרו הביתה כדי להראות להם מה עשיתי.

אני סקרן מהמחזה הזה. סקרן מתגובת הקהל. רציתי להראות שהחיים הם שילוב של מחשבות, תהיות, בדידות קיומית, התפרצות ריגשית, פתטיות. רציתי להראות דמויות שחיות בפרגמנטים של זמן, להראות שהמציאות מתרחשת במקביל. רציתי לייצר כאוס ולחפש מה גורם לגוף לחוות הרגשה.