אישה לאישה

---

רגע רגע סליחה, לא, לא, אני לא העתקתי כלום. העבודה הזאת שאת מחזיקה, היא שלי. זה לא הגיוני. זה מאוד מעליב, יותר מזה, זאת פשוט גסות רוח להאשים אותי ככה. לקרוא לי רמאית. את מדביקה לי סטיגמה. אני, ואני לא מנסה להשוות, הייתי קודם שואלת בנימוס, ולא ישר מאשימה, כאילו אדם לא אשם עד שלא הוכחה חפותו, אבל את מבחינתך החלטת שאני רימיתי. וזהו. יש על זה מחקרים, את יודעת, אם קוראים למישהו רמאי, אז הוא רק מרמה יותר. אני במקומך לא הייתי מענישה על רמאות, ואני לא אומרת שרימיתי אני רק אומרת שעונשים רק גורמים לאנשים לרמות יותר. זה מעגל קסמים כזה. אני לא יודעת על איזה תוכנה את מדברת. כאילו יש איזה תוכנה שעוברת על כל העבודות כדי לבדוק אם הן מועתקות? אז אני אומרת לך ש, ש, שמשהו לא בסדר בתוכנה. זה מוזר, כי העבודה הזאת שלי. למה שהיא תגיד שהעתקתי את העבודה שאני יודעת שלא העתקתי.

טוב אוקי, אני מודה. לא היה לי זמן לכתוב, אז הגשתי לך עבודה שכבר כתבתי שנה שעברה.  ביקשת שנגיש לך עבודה על תיאטרון האבסורד במאה ה-20, לא אמרת לכתוב. אני זוכרת, אמרת בפירוש להגיש, לא לכתוב. אז הגשתי. אפשר להבין את ההגיון. אם היית אומרת לכתוב, הייתי כותבת. אבל לא אמרת. אמרת "תגישו לי עבודה." מבחינה טכנית עשיתי בדיוק מה שאמרת. את צריכה להיות יותר ברורה. אנשים לא מסבירים את עצמם מספיק ברור.

אוקי. תשמעי אני לא ידעתי שזה לא בסדר. איך הייתי אמורה לדעת שזה לא בסדר? טוב אולי ידעתי קצת, אבל, הי, אין נקודות זכות לאומץ ותושיה? עמדתי בדד ליין. היום ב'שוק' זה ערך סופר חשוב, זה כבר לא על המידע, זה על הפעולות.  את אמרת בעצמך, שתתני בונוס למי שיחשוב מחוץ לקופסה. זה אפילו לא שקר. ואם זה שקר אז זה שקר קטן. כולם משקרים. אי אפשר שלא.

טוב, אוקי, אני אהיה כנה איתך. קניתי אותה, אוקי? מה שאומר שהיא בבעלותי, מה שאומר שהיא שייכת לי. זאת העבודה שלי.

אל תסתכלי עלי ככה, אנשים עושים דברים גרועים יותר. ועוד מתחת לאף שלך. אני לא רוצה להלשין או משהו, אבל סיגל, שאת כל כך אוהבת, משלמת לאיזה מישהו מהתואר השני שיכתוב בשבילה את כל העבודות שלה. זה הרבה יותר גרוע, נכון? למה את לא קוראת לה לשיחה? למה אני בעונש והיא לא? וגיא עבודי, אני יודעת ממקור מוסמך, שכל מה שהוא מגיש לך, אלו עבודות שהוא מתרגם מהאינטרנט. מה שאני אומרת שאם את מתכוונת להכשיל אותי אז את צריכה להכשיל את כולם. כי כולם עושים את זה. לא יישאר לך אף אחד ללמד. ואם כבר מדברים על הוגנות. זה ממש לא הוגן מצדך לתת את העבודה הזאת. אני שאלתי אותך לפני שבוע אם נצטרך לעשות עבודה על החומר הזה ואת אמרת לא. את שיקרת לי. את רימית אותנו במטרה להכשיל אותנו, יש בזה משהו קצת סאדיסטי שתדעי לך.

את יודעת מה? הנה, הנה, אוקי. אני מוכנה להודות שזה לא היה בסדר מצידי להגיש עבודה לא שלי, אם את תודי שזה לא היה בסדר מצדך לדרוש מאיתנו לעשות עבודה, אחרי שאמרת בפירוש שלא. וכפשרה, אני מוכנה לפנות זמן ולכתוב לך מחדש את העבודה. כולם מרוצים. כי, כי השאלה כאן "זה לא אם העבודה היא שלי או לא" אלה השאלה "איך אנחנו לוקחות את השיחה הזאת וממנפות אותה קדימה." ככה שתינו נקבל מה שאנחנו רוצות. הנה, בתנאים האלה אני מוכנה לקחת אחריות מלאה על המעשים שלי.

אני ענבר משולם, לוקחת אחריות מלאה על המעשים שלי.

סליחה?  אני לוקחת אחריות רק בגלל שתפסת אותי? השלכות לאחר מעשה. אני לא שמעתי על זה. ממתי זה? רגע השלכות זה להכשיל אותי בקורס? גם לקחת אחריות על המעשים שלי וגם להכשל!? מה עשיתי שאת כזאת רעה אלי?!

זה משהו שיש לך נגדי נכון? זה בגלל המשוב שכתבתי עלייך בסוף הסמסטר? אני הייתי בתקופה לא טובה, אז רשמתי שהקורס הזה מיותר. המשוב היה אמור להיות אנונימי. זאת בעצם הדרך שלך להתנקם בי? אני לא מתכוונת להתנצל על זה כי ככה אני באמת חושבת. אוקי, אוקי, אני מעל זה, אני אני לא אפול לבור הזה.

זה קורס מטומטם! אף אחד לא צריך את הקורס הזה. תגידי לי מי בכלל צריך לדעת משהו על תיאטרון האבסורד במאה ה-20 בחיים האמיתיים? אנחנו במאה ה21, דברים השתנו. את חושבת שזה מעניין מישהו ב'חוץ' אם קראתי את "מחכים לגודו" או לא? לא נראה לי. כי האמת, ואת יודעת אותה, שכל הקורס הזה הוא חסר משמעות בחיים האמיתיים ובגלל זה את נאחזת. מתי בכלל עשית הצגה שאת מלמדת תיאטרון? אני מצטערת, אבל אין כאן שום דבר חיוני לחיים שלי. תנסי להסביר לי כמה שתרצי, לא תצליחי לשכנע אותי. בתוך תוכך את יודעת שהקורס הזה לא רלוונטי ובגלל זה את לא רלוונטית. זה רלוונטי רק לך, כי זאת העבודה שלך. אבל מה אם כול כולנו נקום ונלך? מה אז? מה יש לך לתת לנו?

רואה, אין לך תשובה. אין. כולכם פה מסתובבים עם התארים שלכם בתיאטרון. "זה חשוב, תיאטרון זה קדוש" מכריחים אותי לקרוא מחזות אדיוטים על שלא קורה בהם כלום. את יודעת את זה. רגע, רגע, רגע, אני, תקשיבי. אני על כדורים אוקי? אני מאובחנת. לא אמרתי את זה כי לא רציתי שיקלו עלי. אבל אני יש לי…  אני אומרת לך שאם היית סטודנטית היום, גם את היית על כדורים. רק תסתכלי על הפנים של כולם, אין כאן אחד שלא על ריטלין או קונצרטה. אם היית במקום שלי היית עושה אותו הדבר. אנחנו עושים הכול כדי להחזיק מעמד. אוקי, אוקי, אוקי,  אני לא יכולה לנשור מהקורס. כי, כי כי אני צריכה אותו  בשביל הנקודות זכות, כדי שיהיה לי זמן בסמסטר השני לקורסים אחרים כדי שיהיה לי יתרון בקיץ הבא כשאני אצטרך נקודות זכות על ההתמחות, כדי שאני אוכל לסיים את התואר בפחות זמן. אני חייבת שזה יקרה כי נגמר לי הכסף, אוקי? אין לי יותר. אני חיה על פריכיות ודיאט קולה כבר חצי שנה. ואני לא יכולה לבקש מההורים שלי, כי הם בתהליך גירושים מהגיהנום. כל הכסף שלהם הולך על עורכי דין. אבא שלי פתאום בגיל 52 החליט לצאת מהארון. ככה. פתאום. בחנוכה. הוא הודיע לנו שהוא עוזב את הבית. שהוא לא ממצה את עצמו. התחיל ללכת למסיבות טבע. והתאהב באיזה צייר בן 28. אימא שלי יושבת בבית אומללה. בוכה. היא חולה. מתבלבלת כל הזמן בתרופות. פעם אחרונה שביקשתי עזרה, היא צרחה עלי 'למה אני לא מבקשת מאבא שלי'. אני צריכה לנסוע פעם בשבוע "כדי להיות שם בשבילה" למרות שכל מה שאנחנו עושות זה לראות תוכניות ריאליטי בטלוויזיה ולשמוע כמה אבא שלי היה חרא של בן אדם. ואימא שלי גרה בצפון. זה שעתיים וחצי נסיעה הלוך חזור. ועכשיו גם אין לי יותר אוטו, כי הייתי צריכה למכור אותו, כי שללו את הרישיון, שזה כל כך מפגר, כי כולם שתו במסיבה הזאת אבל רק אותי עצרו על נהיגה בשכרות. ואני שתיתי ממש קצת. בקושי כלום, בטוח שמו לי שם משהו, אני לא יודעת. אבל השוטר, שממש חיכה לצוד אותנו, תקלטי את זה, טען שיצאתי מהאוטו ואמרתי לו "שלא נסעתי מהר כי אני שיכורה תחת." טען שהתחלתי איתו כדי שהוא ישחרר אותי. את רואה כולם שקרנים. ואני בכלל לא זוכרת שעשיתי את זה. דודה שלי באה לאסוף אותי ואת יודעת מה החצופה הזאת אמרה כשבכיתי. היא אמרה לי שעכשיו כל אחד במשפחה צריך להקריב משהו. למה אני? למה אני צריכה לשלם את המחיר של ההורים הדפוקים שלי? אז לקחתי הלוואה שתכסה את השנה הזאת כי עם כל המטלות והעבודות שאתם נותנים למי בכלל יש זמן לנשום. שלא לדבר על לעבוד. רוצה עבודה על תיאטרון האבסורד? תנסי את לכתוב שתי עבודות בזמן שאת ממלצרת. אני חייבת לסיים את התואר הזה מוקדם כי אני לא יכולה להרשות לעצמי לעשות את הקורס הזה שוב.

אני לא יכולה להיכשל, אין לי כסף לזה, אני אצטרך לעזוב את הלימודים!

ואם אני אעזוב אז מה בכלל עשיתי פה? שנתיים מהחיים שלי? כאילו הכול נזרק לפח?! כאילו אני מנסה ומנסה לסגור את החורים אבל לא משנה איפה אני תוקעת את אצבע שלי אני לא מצליחה לסתום אותם.

למה זה קורה לי? למה כולם שונאים אותי? אני רק מנסה להתמודד עם החיים.

מה? למה את מסתכלת עלי ככה? את בוחנת אותי.

אוקי הייתי צריכה לדעת. את דלוקה עלי. האמת… האמת.. הייתי צריכה לדעת את זה. הייתה לי תחושה שזה הכול עניין כזה. אז מה החוקים? או שאני שוכבת איתך או שאת מכשילה אותי. זה החוקים?

אוקי, אוקי, סליחה. לא יודעת מה חשבתי לעצמי, זה עבד עם מרצה אחר. כלומר לא. לא. מה? לא רגע, תמחקי את זה. אני מדברת שטויות. איפה הכדורים שלי?! הא הא הא!

בואי נשים את הכול בצד. אני מדברת אלייך עכשיו… כאישה לאישה. אישה לאישה! אנחנו, את ואני. אם לא אנחנו נעמוד אחת לצד השניה אז מי יעמוד? הכי קל להכשיל אותי, הכי קל. אבל איזה ברירה יש לי כאישה! כל מה שאני עושה זה כדי להתקדם. כדי להצליח. וזה כל כך קשה, אוקי?! את יודעת את זה. בתוך תוכך, את יודעת כמה זה קשה. ניסית להיות ראש מסלול ולא נתנו לך. אני אומרת שזה זמן של מהפכה. צריך להוריד את הכפפות ולשחק בכללים שלהם. את שומעת, את יודעת, האוזניים שלי פתוחות. כולם פה משחקים עם המרפקים כדי להיות משהו. גם אני, וגם את צריכה להיות. בואי נפסיק לדבר על תיאטרון האבסורד של המאה עשרים ונעבור לדבר על תיאטרון האבסורד של המאה עשרים ואחת. אני קראתי את כל המחזות האלה שנתת, וכל הנשים במחזות הן קורבן, שום ייצוג חיובי של אישה, תמיד מופרעות תמיד שונאות אחת את השניה, תמיד קורבן. הגיע הזמן לעשות כאן שינוי. לגברים יש צבא. לגברים יש גאוות יחידה. לנו אין צבא. וצריך להיות לנו. זה הכול כאן מסע אחד גדול. ערכים בצד אני אומרת. אי אפשר בלי קצת שקרים ורמאות, זה חוקי המשחק, צריך לשחק קודם את המשחק שלהם. ואז נשנה את החוקים. אם את מונעת ממני את את הציון הזה, את לא רק פוגעת בי את פוגעת בכל המגדר שלנו. את פוגעת בעצמך. אנחנו צריכות לעמוד זו לצד זו באש ובמים. אז יש לך כאן אופציה – להכשיל אותי ולזרוק עוד אישה חזרה לאשפת המציאות או להיות חלק מהשינוי שמתרחש בשביל עתיד טוב יותר לכולנו. מה את אומרת?