למה אני כותב את זה? כי כשאני יוצר / כותב. אני מתחיל לחזור לסצנה. אני מקיף את עצמי בסופרים שאני אוהב, חוזר למחזות שאני אוהב. חוזר לראות הצגות רבות. ( השבוע הייתי בשלוש הצגות + 3 תרגילי בימוי) אני נובר בסצנה. לא אכפת לי אם הצגה טובה, אני יושב על הכיסא ועובד. כל הזמן חושב מהי מערכת היחסים שיש ביני לבין היצירה מולי, מה אני אוהב בתיאטרון. מה אני הייתי רוצה לראות או לכתוב ולנסות.

זה קשה. כל המשרדים זה אתה. אתה המחלקה האומנותית, אתה הצוות טכני, אתה משרד הפרסום, אתה מנהל הסושיאל. לא משנה כמה תנסה, עד הרגע האחרון, אתה תרגיש שאתה לא עושה מספיק. אתה תרגיש שאין זמן. זכור לעשות כל יום משהו אחד לאומנות ומשהו אחד לעסק. לא תספיק לעשות הכול – אף פעם. אתה תחוש שלאף אחד לא אכפת מהיצירה שלך, שאין קהל, שכולם אומרים בהצלחה ואיזה מלך והכסאות יהיו ריקים. זכור – תמשיך לספר את הסיפור שלך. כל יום. ספר אותו. תחפור בפנים. אתה עובר מסע. האנשים שכן אכפת להם ממך יופיעו להיות איתך ביום הזה.

כשאני כותב אני מחפש את הכאב של הדמויות. בלי הכאב של החיים והיכולת להכיל אותו, לעמוד מולו, לחשוף אותו, אני מרגיש שאין אמת בכתיבה שלי. אני מרגיש שאני מזייף. החיפוש אחרי הכאב דורש ממני לצלול עמוק אל תוך העולם הפרטי שלי. זו התרפיה שלי בכתיבה.