אני מדמיין את האנשים שהיו בבכורה הראשונה של השחף במוסקבה. או בבכורה של מלאכים באמריקה בארצות הברית. הם לא ידעו למה הם באים. כולם היו בפאניקה טובה.

כמורה אני מרגיש מבוגר אחראי. הידע אצלי.
כיוצר אני מרגיש כמו ילד. שלוחץ על כפתורים, מזיז בובות ועושה קולות מוזרים מהפה. מחכה שההורים יחזרו הביתה כדי להראות להם מה עשיתי.

אני סקרן מהמחזה הזה. סקרן מתגובת הקהל. רציתי להראות שהחיים הם שילוב של מחשבות, תהיות, בדידות קיומית, התפרצות ריגשית, פתטיות. רציתי להראות דמויות שחיות בפרגמנטים של זמן, להראות שהמציאות מתרחשת במקביל. רציתי לייצר כאוס ולחפש מה גורם לגוף לחוות הרגשה.

זה קשה. כל המשרדים זה אתה. אתה המחלקה האומנותית, אתה הצוות טכני, אתה משרד הפרסום, אתה מנהל הסושיאל. לא משנה כמה תנסה, עד הרגע האחרון, אתה תרגיש שאתה לא עושה מספיק. אתה תרגיש שאין זמן. זכור לעשות כל יום משהו אחד לאומנות ומשהו אחד לעסק. לא תספיק לעשות הכול – אף פעם. אתה תחוש שלאף אחד לא אכפת מהיצירה שלך, שאין קהל, שכולם אומרים בהצלחה ואיזה מלך והכסאות יהיו ריקים. זכור – תמשיך לספר את הסיפור שלך. כל יום. ספר אותו. תחפור בפנים. אתה עובר מסע. האנשים שכן אכפת להם ממך יופיעו להיות איתך ביום הזה.