מאת רועי מליח רשף (C)

 

(עלה לראשונה בתיאטרון צוותא במסגרת פרויקט המחזאים)
ביימה: אלה ניקולייבסקי
משחק: שהם שיינר, ענבר דנון ודניאל בוצר

 

דמויות

רון

ענבל

דניאל – חברו הטוב

 

---

המחזה:

[ברקע נשמעת מסיבה. דניאל ורון עולים מהמדרגות לגג.]

דניאל –  מה עשית?

רון –      כלום!

דניאל – מה כלום!

רון –      לא עשיתי כלום.

דניאל – אז למה היא נתנה לך סטירה?

רון –      אני לא יודע.

דניאל – מה זאת אומרת אתה לא יודע, עשית או לא עשית?

רון –      אני חושב שלא עשיתי לה כלום.

דניאל – אתה חושב?

רון –      לא נראה לי שעשיתי משהו.

דניאל – בחורה לא נותנת סטירה בלי סיבה. חייבת להיות סיבה. מה עשית?

רון –      רק התיישבתי לידה.

דניאל – לא אמרת לה כלום?

רון –      לא… כן… כאילו לא… לא ממש…

דניאל – מה אמרת?

רון –      שאלתי אותה אם אני יכול לשבת על הספה.

דניאל – ו…

רון –      אין ו…

דניאל – חייב להיות ו….

רון –      אין עוד ו — !

דניאל – אוקי, תראה, כל מה שאני יודע זה שאני רואה אותך יושב על הספה ובום מקבל סטירה. אני יוצא מנקודת הנחה שקרה שם משהו.

רון –      אבל לא קרה. זה בדיוק העניין, לא קרה! היא סתם נתנה לי סטירה.

דניאל – סתם.

רון –      כן סתם.

דניאל – בחורות לא עושות דברים סתם.

רון –      לא יודע.  אולי עשיתי משהו, אולי הגיע לי לקבל סטירה. אני לא יודע.

דניאל – מה?

רון – בכל זאת לא רציתי רק לשבת על הספה.

דניאל – אוקי אוקי, רון, תעצור כאן. גם אם לא רצית רק לשבת על הספה. זה לא נותן לה זכות לתת לך סטירה! זאת לא הספה שלה! זאת מסיבה, היא לא יכולה לתפוס ספה שלמה באמצע מסיבה. אנשים צריכים מקום לשבת. מי שרוצה להתיישב על הספה יכול להתיישב על הספה.

רון – אולי היא נלחצה. היא לבד,  פתאום גבר זר, אני, שואל אותה אם אפשר לשבת לידה, היא עוד לא מספיקה להחליט מה היא חושבת, ואני מתיישב. זה כמו להגיד — אני עומד לשכב איתך וזה לא אכפת לי מה תגידי.

דניאל – רון, כמה זמן אנחנו חברים?

רון –      נו…

דניאל – עד היום לא אכזבתי אותך.

רון –      לא אכזבת אותי, לא.

דניאל – אז אני עומד להגיד לך משהו ואני רוצה שתקשיב לי טוב. טוב מאוד. אתה צריך להחזיר לה סטירה.

רון –      מה?

דניאל –  אני אומר לך את זה מתוך דאגה אליך. אתה לא ראית איך אנשים הסתכלו עליך אחרי הסטירה. כאילו אתה איזה אנס.

רון –      אני אנס.

דניאל – ראית את את השמנה שדיברתי איתה לפני שחטפת את הסטירה? היא עמדה לתת לי את הטלפון שלה כשאתה קיבלת את הסטירה. אתה חושב שהיא נתנה לי את הטלפון שלה? לא, היא לא נתנה.  אני הפסדתי זיון משמנה, רון, בגלל שאתה קיבלת סטירה בלי שום פאקינג סיבה. רון, אם אתה לא מחזיר לה סטירה. אתה אומר משהו עלינו כגברים בעולם הזה. אתה אומר שאסור לנו לחשוב מחשבות על מין. יש לך כאן מחוייבות שהיא גדולה ממך. כי אחרת, אתה תראה, אתה לא מכיר נשים טוב כמוני, הן יתחילו להעביר את המידע הזה ביניהם ומהר מאוד זה יהפוך לטרנד. ומטרנד לתנועה ומתנועה למפלגה. מפלגה שבה שמנות מסרבות לתת טלפונים. ואתה יודע שאני אוהב אותן מלאות. אתה מבין מה אני אומר לך?

רון –      אני חושב שכן.

דניאל – פרו ורבו, בן אדם. אם אתה מצדיק את הסטירה הזאת ולא מחזיר לה עין תחת עין, שן תחת שן. אתה עשוי להביא את כל המין הגברי לאבדון מיני. אין ברים, אין חיי לילה, אין זיונים, אין זוגיות, אין ילדים והאיסלם יהפוך להיות הדת המרכזית כי הם ינצחו בילודה. [פאוזה] ביד שלך אתה מחזיק את העתיד של כל הגברים באשר הם.

רון –      לתת לה סטירה?

דניאל – תן לה סטירה, אחי. תן לה סטירה.

[נשמע קולה של ענבל עולה במדרגות.]

ענבל –   פאאאאק! איה, איה… אח!

[ענבל מופיעה על הגג.]

ענבל – מי, הא? מי המציא את הנעליים האלה המטומטמות  האלה. היא חולצת את הנעליים.  סססאמק.

דניאל קולט אותה עומד מולה. יש ביניהם רגע, היא חולפת על פניו לא מבינה מה הוא רוצה ממנה. היא לא הולכת בקו ישר. דניאל מסתכל על רון.

ענבל – [מסתכלת לרון].  היי…  [פאוזה.]  וואו זה גבוה.  [פאוזה.] חתיכת מסיבה הא? סילבסטר 2000 וו-הו! סוף העולם מגיע! [פאוזה.] כן… טוב, אהמ, אני… איך להגיד את זה…  חיפשתי אותך למטה, אני רציתי ל…  אני, אני, אני… לגבי הסטירה… אני לא התכוונתי. זה פשוט יצא ממני… פשוט התיישבת לידי ואני … ואני… התפלק לי אוקי, אוקי? אני אמרתי, וואו, אהמ, טוב, תראה  מה שאני מנסה להגיד זה שאני ממש ממש אבל ממש ממש מצטערת. [פאוזה.] הלו?

[רון בלי לחשוב פעמיים ניגש אליה ומוריד לה סטירה. ענבל המומה.]

ענבל – פאאק!

רון –      שיט. פאק וואו.

ענבל – בן של חרא. מה נסגר איתך!? אאוו…  [מגרדת באוזן] הלו? הלו? דבר רגע לצד הזה. נו תגיד משהו, אני רוצה לראות שאני שומעת.

רון –      טסטינג אחד שתיים… טסטינג…

ענבל – אוקי, אוקי אני שומעת. [מתפרצת. ומרביצה לו] תגיד לי אתה מטומטם מה אתה מכה אישה?

רון –      הי תרגעי!

ענבל – אל תגיד להרגע! אני באה להתנצל ואתה מוריד לי סטירה.

רון –      את גם נתת לי אחת. בלי סיבה. מה שאומר… שעכשיו אנחנו פיטים.

ענבל – פיטים!? מה אתה בן שבע? אלוהים!? אני לא מאמינה שנתת לי סטירה.

רון –      את הבאת את זה על עצמך.

ענבל – אה, כן, אני הבאתי את זה על עצמי, ממש קלישאת הבעל המכה, עכשיו תתחיל להתנצל ולהגיד שלא התכוונת.

רון –      לא, לא. אני לא מתכוון להתנצל. אני עומד מאחורי הסטירה.

ענבל – מה זאת אומרת אתה עומד מאחורי הסטירה?

רון –      לא הייתה ברירה. זה גדול משנינו. זה בגלל… הילודה.

ענבל – מה?

רון –      המין הגברי… ה…עתיד של המין הגברי … את מבינה האיסלם הוא יכול לנצח אותנו… בילודה. זה מורכב, את לא תביני.

ענבל – אני אגיד לך מה אני כן מבינה. אתה דפוק. אוקי?

רון –      אוקי? אוקי!

ענבל – בוא לפה.

רון –      בשביל מה?

ענבל – אני רוצה להחזיר לך סטירה. אתה הורדתי לי אחת, עכשיו, אני רוצה להחזיר לך.

רון –      אבל כבר הורדת לי אחת. בלי סיבה.

ענבל – תאמין לי שהייתה לי סיבה.

רון –      כן מה היא הייתה?

ענבל – קודם תן לי להחזיר לך ואז אני אגיד לך.

רון –      לא מתקרב אלייך.

ענבל – אוקי, ככה אתה רוצה לעשות את זה?

רון –      מה את עושה? מתקשרת לחברות שלך להגיד להן שקיבלת סטירה?  "הוא נתן לי סטירה בחזרה, אני כזאת מסכנה, תלטפו אותי, מה קורה למין הגברי היום, למה הוא כל כך אלים" את הולכת לבכות לחברות שלך?

ענבל – לא.

רון –      למה לא?

ענבל – כי אין לי חברות.

[ענבל מוציאה דאודרנט מהתיק]

רון –      הי, הי ואוו, תזיזי את זה ממני.

ענבל – תביא את הלחי שלך! או שאני מרססת!

רון –      תרחיקי את זה מהפנים שלי.

ענבל – אני רוצה להחזיר לך סטירה, נו!?

רון –      לא!

[ענבל מנסה לתת לו סטירה, הוא מונע ממנה, מנסה להרחיק את העיניים שלו מהגז המדמיע. הם מתחילים ללכת מכות. היא נותנת לו סטירה קטנה הוא מחזיר. הם צועקים איי אוו, פסיכית וכן הלאה. היא נותנת לו סטירה רצינית הוא מחזיר לה היא נעלבת ומתיזה עליו גז מדמיע לפנים.]

רון –      אההה… פאק! פאק! העיניים שלי.

ענבל – נבהלת. שיט. שיט,

רון –      את ריססת אותי, בעיניים., יא גזורה! אני לא רואה כלום. אה…. זה שורף! אההההה….!

[הוא מתקרב לקצה הגג.]

ענבל – תזהר!

[היא תופסת אותו.]

רון –      תעזבי אותי.

[פאוזה.]

ענבל – שיט, זה בטעות, זה כנראה ממש רגיש…  אני לא התכוונתי להשתמש בזה באמת. אני אביא לך מים, תשטוף את זה עם מים. יש לי פה מים איפה שהוא…

[היא מוציאה בקבוק מים מינרלים מהתיק.]

רון –      אני לא יכול לפתוח את העיניים…

ענבל – הנה… תשטוף את הפנים…

רון –      איפה את?

ענבל – אל תזוז.

רון –      אני לא רואה כלום.

ענבל – נו, אל תזוז…

[היא לוחצת על הבקבוק והוא מקבל שפריץ לתוך העיניים. פאוזה.]

רון –      מה נסגר איתך??

[פאוזה. שניהם שותקים. ענבל צוחקת.]

רון –      זה מצחיק אותך?

ענבל – קצת, כן. אתה מוכרח להודות שזה קצת מצחיק.

[רון מסתכל עליה.]

רון –      למה נתת לי את הסטירה? אמרת שהייתה לך סיבה.

ענבל – יש לי סיבה. יש לי סיבה מאוד טובה. אתה לא רואה אותה?

רון –      לא. איפה היא?

ענבל – עומדת מולך.

[פאוזה.]

ענבל – תסתכל עלי.

[רון מתבונן בפנים של ענבל. פאוזה]

ענבל – אתה לא זוכר אותי?

רון –      אני אמור לזכור אותך?

ענבל – אר קפה. בדיוטי פרי. לפני שנה וחצי, אתה היית בדרך לברלין, אני הייתי בדרך לפריז. אני ישבתי וקראתי ספר של אשכול נבו, כשאתה ניגשת אלי ושאלת אותי אם אני יכולה להמליץ על ספר טוב לטיסה.  ואני אמרתי לך שאתה לא נראה מסוג הגברים שקוראים ספרים של אשכול נבו. מפה לשם התחלנו לשוחח, ואז פתאום קראו את השם שלי בכריזה והייתי צריכה לעוף משם.

רון –      את הבחורה ששכחה את הטלפון שלה?!

ענבל – כן! כן!

רון –      בגללך, אני כמעט אחרתי את הטיסה. מה זה אני רצתי כמו מטורף כדי למצוא אותך. איזה קטע!

ענבל – כן.

רון –      ואוו! אני זוכר כן, אני חיפשתי אותך כמו משוגע.

ענבל – אה-הה. אני עמדתי שם אחרי שעברתי את הבורדינג, מיהרתי להכנס למטוס. ששמעתי אותך צועק. "הטלפון, הטלפון שלך?!"

רון –      אני זוכר כן,  רבתי עם המאבטח שייתן לי להכנס. הצרפתי המטומטם הזה כמעט הזעיק את הבטחון.

ענבל – ואני חשבתי שאתה מתכוון ששכחת לבקש ממני את הטלפון אז רצתי כמו מטומטמת כדי לתת לך אותו. ואז אמרת לי “לא… שכחת את הטלפון שלך.” ואני הרגשתי ממש מפגרת, אבל אז אמרת "אני בכל זאת אשמח לקבל את הטלפון שלך." אתה זוכר?

רון –      כן, כן. אני זוכר, זה היה ממש כמו קטע מתוך סרט.

ענבל – וגם את זה אתה אמרת.

רון –      כן.

ענבל – ישר אחרי…

רון –      זה מה שאמרתי.

ענבל – זה מה שאמרת. ואז הייתה שתיקה ארוכה בינינו ואני חייכתי. ואז… אז רשמתי לך את הטלפון שלי, על הקבלה של ה’אר קפה’ ונתתי לך אותו. אתה לקחת את זה ואמרת “אני אתקשר."

רון –      את נתת לי סטירה כי לא התקשרתי לפני שנה וחצי?

ענבל – אני חיכיתי לשיחה הזאת ממך שנה וחצי. אתה יודע איך זה מרגיש לחכות לשיחת טלפון שנה וחצי ואז להבין שהבן אדם שהיה צריך להתקשר בכלל לא זוכר אותך? אוקי. אוקי. אוקי. זה כאילו אלוהים ירד מהשמיים ונתן לי נבוט לפנים אוקי? אוקי. ככה זה מרגיש. אז כשעמדת מולי ליד הספה. ושאלת אותי אם אתה יכול לשבת לידי,  והבטת בי במבט ריק כזה של אדם זר… הבנתי. שאני בזבזתי שנה וחצי מהחיים שלי לחכות לאיזו פנטזיה מטומטמת. אני הייתי כל כך בטוחה שתתקשר. שתעלה על הרכבת לפריז וניפגש ליד הלובר. ונגן רחוב ינגן בכינור בדיוק כשהמזרקה תתחיל לעבוד. כשזה לא קרה. אמרתי לעצמי – אוקי, אוקי, לא נורא, סבלנות, בטוח יש לו סיבה. הוא בטוח יתקשר שתחזרי לארץ. ואז חזרתי, ועדיין אין טלפון. ושלא תחשוב שחיכיתי כל הזמן הזה, יצאתי עם גברים אחרים. כאילו היו לי אלפי דייטים.  אבל כל פעם שעלתה השאלה האם לקחת את זה לשלב הבא, הרגע הזה שהיה בינינו היה עולה לי לראש — שאולי אני עושה טעות, שאם יום אחד אולי בכל זאת תתקשר אז יהיה כבר מאוחר מדי. בינינו, כמה אנשים מקבלים ההזדמנות כזאת שהחיים שלהם יראו כמו סוף של קומדיה רומנטית. הזדמנות כזאת, רגע כזה כמו שהיה לנו בשדה תעופה, זה רגע של פעם בחיים.  זה כמו… כמו.. רוס ורייצל, טום הנקס ומג ראיין…. כל סיפורי האהבה הגדולים מתחילים מרגע כזה בדיוק. לנו היה רגע כזה.   וכן, ואולי אני פתטית שאני מאמינה ברגעים כאלה, אבל אני מעדיפה להאמין שיש עוד סיפורי אהבה גדולים בחיים מאשר להרקב עם ההבנה שהרומנטיקה מתה.  אז כשהתיישבת על הספה, אני חשבתי שהנה,  הרגע שלו חיכיתי מגיע, שהנה, הסרט שלי ממשיך…  אתה לא זכרת אותי. אז הורדתי לך סטירה מהזעם על כל הגברים שיכולתי לאהוב אם לא הייתי מחכה לך. על כל הסרטים והסדרות שגרמו לי להאמין שיש דבר כזה אהבה ממבט ראשון. ובעיקר, בעיקר על זה שאתה אישית רצחת לי את הרומנטיקה מהחיים. אז תעמוד מולי. תהיה גבר ותן לי להחזיר לך את הסטירה האחרונה שאתה חייב לי.

[רון מתבונן בה בשתיקה. מחליט להתקרב אליה. הוא עומד צמוד כדי שהיא תתן לו סטירה.] 

ענבל – אל תזוז.

רון –      אני לא זז.

[ענבל מניפה את היד שלה. ]

רון –     רגע.

[ענבל עוצרת]

רון –    אם אני אגיד לך למה לא התקשרתי את תוותרי על הסטירה?

ענבל – אני לא מבטיחה שום דבר.

רון –      פחדתי שאם אני אתקשר אלייך וניפגש את תגלי שאני… אני…

ענבל – מה?

רון –      לא שווה את זה. תראי, אני לא ממש להיט בכל מה שנוגע לדייטים. בואי נגיד את זה ככה, אני מסוג הגברים שבחורות מוצאות תירוץ כדי ללכת. לא יודע, אין לי ממש הסבר אבל אלה העובדות בשטח. אם היינו נפגשים את היית מתאכזבת ממני ואני הייתי חוזר לבדידות המשמימה והרגילה שלי, רק פגוע יותר. כי בינינו, תראי אותך, את… את… מהממת, מסוג הנשים שיכולות לבחור כל גבר, מסוג הנשים שחולפות לידך ברחוב ועומד ל —-  והלב שלך מחסיר פעימה.

ענבל – אתה חושב?

רון –      ואני… אני… מה אני? אני סתם אחד. גבר רגיל, מה יש לי להציע לך? שום דבר.

ענבל –   לא אל תגיד את זה.

רון –      לא אני רציני. תני לי רגע. היה לנו את הרגע הזה בשדה התעופה, איכשהו היה לי את האומץ לדבר איתך, לא יודע איך, ואחרי שנתת לי את הטלפון שלך חשבתי שאני חולם. וחשבתי שאם זה חלום, אז אולי עדיף להשאיר את זה חלום, כדי לא להתעורר ממנו. את מבינה?

[ענבל מורידה לו את הסטירה.]

רון –      אאו! פאק למה?

ענבל – אתה שקרן בן של שקרן.

רון –      אני מתוודה כאן בפנייך, שופך את כל האמת שלי.

ענבל – אתה באמת חשבת שאאמין למה שאמרת?! אתה התיישבת על הספה כדי להתחיל איתי. אתה ניגשת אלי בשדה תעופה והתחלת איתי שיחה, אז פתאום מסכן חסר ביטחון. תעשה לי טובה!

רון –      אני…

ענבל – אוקי. אוקי. לא. אוקי. תחסוך את זה ממני.

רון –      לאן את הולכת?

ענבל –   את הסטירה שהייתי חייבת לך החזרתי לך אז אני הולכת הביתה.

רון –      אני איבדתי את הפתק! את הפתק של האר קפה… אני איבדתי.

ענבל – איבדת את הפתק?

רון –      מה…? כן. כשרצתי לטיסה שלי, אני חיפשתי את הכרטיס טיסה והפתק כנראה נפל לי או משהו. אני לא ממש יודע. חיפשתי אותו אבל… הוא כנראה נפל לי לפני העלייה  למטוס. זאת… האמת. אני מצטער.

[שתיקה. ענבל פונה ללכת. ]

רון –     אבל מה שאמרתי קודם לא היה לגמרי שקר.  כמו זה… שאני חושב שאת גורמת לגברים להחמיץ פעימת לב כשאת חולפת לידם.

[היא עוצרת. ]

ענבל – תמשיך.

רון –      אהמ… ושאת יפה בעיני, וגם אז בשדה התעופה וגם עכשיו במסיבה לא יכולתי שלא לשים לב אלייך ובעיקר… שאם הייתי יכול הייתי מתקשר… עד שהיית עונה. והייתי עולה לרכבת לפריז כדי לפגוש אותך, לידיעתך.

 [נשמעת ספירה מכיוון המסיבה. 10… 9… 8… 7… 6… 5…. 4….3….2 …1 Happy new year]

[ענבל מחטיפה לו עוד סטירה קטנה.]

רון –      נו מה יהיה?!

ענבל – שיט שיט, אני מצטערת… אתה בסדר…? חשבתי שתנשק אותי. בספירה לאחור חשבתי ש… שכשיגיע הרגע… אז… אתה יודע…. אני ממש, ממש מצטערת —

[רון מנשק אותה. נשיקה ארוכה. נשמעים קולות הזיקוקים ]

 

סוף