רועי מליח רשף
מה המשפט הבא?
אם אומנות התיאטרון היא הכאן ועכשיו. אזי כל רעיון שיש לי בראש פוגם בכתיבה.
אני מוצא שהכתיבה האינטואיטיבית של הכאן ועכשיו מצילה אותי תמיד מתקיעות. אני לא מצליח לתכנן מחזות לפני שאני כותב אותם. אני פשוט כותב סצנות ושואל האם הקהל יהנה מהם. כתיבה אל החושך. אני כותב עם אורות דלוקים ורואה רק את מה שהאורות מאירים. כשאני כותב אני מחפש את הרגע שאני נמצא בו. כמו שחקן. מה קורה עכשיו על הבמה. ואם קהל ראה את הרגע הזה אז מה הרגע הבא? איך אני מפתיע אותו, איך אני כל הזמן מייצר גירוי באמצעות שכבות של דיאלוג. פעולות פיזיות, אביזרים.
כל רעיון עתידי שיש לי, כל רעיון שאני אומר "זה יהיה מגניב אם בהמשך יקרה כך וכך, אני זורק למגירת המחשבות. רעיונות עתידיים בכתיבה מייצרים תהום בין הנקודה שבה אני נמצא במחזה לבין העתיד. והתהום הזאת עוצרת את הכתיבה. יא גורמת לרגשות שליליים. הרבה רעיונות בכלל עולים כי אני בסטרס שמה שכתבתי הוא לא טוב. לכן כל שנותר לי הוא ה'עכשיו.' ומה זה העכשיו בכתיבה – השאלה 'מה המשפט הבא?'
זה אחד השיעורים הכי חשובים במחזאות. על המחזאי לשאול רק שאלה אחת מרכזית, מה המשפט הבא? כל השאר יגיע. רעיונות, עלילה, וכדומה. תתחייבו למשפט הבא ותרגישו משהו טהור בכתיבה.
