שלום.- בימים אלה אני בונה מאגר שחקנים ושחקניות שישמש לצרכי פסטיבל חדש מהניילון זוהי שנתו הרביעית. פסטיבל ...

פעם אמרתי לזוגתי ״הלוואי והייתי כותב מחזה כמו שאני כותב פוסט.״ ״למה?״ היא שאלה. ״כי שם אני יודע שמישהו יקרא את זה,״ אמרתי. ״אז הכוונה שלי יותר ברורה, ויותר קל לי להביע את עצמי.״ ״תנסה להבין איך אתה מייצר את זה גם כשאתה כותב מחזה.״

עברתי עוד שלב במסע. כמחזאי כל מחזה שלי יונק מהמציאות שלי. לורקה נתן לירמה את המשפט "יהיה לי ילד, כי חייב להיות לי ילד." וככה זה בתיאטרון. זה פשוט קורה. כשאני כותב ומביים אני יוצר את החזון שלי לתיאטרון שאני רוצה לראות. זה סיכון גדול. כי אני כותב ומביים אותו.

אם אומנות התיאטרון היא הכאן ועכשיו. אזי כל רעיון שיש לי בראש פוגם בכתיבה. אני מוצא שהכתיבה האינטואיטיבית של הכאן ועכשיו מצילה אותי תמיד מתקיעות. אני לא מצליח לתכנן מחזות לפני שאני כותב אותם. אני פשוט כותב סצנות ושואל האם הקהל יהנה מהם. כתיבה אל החושך. אני כותב עם אורות דלוקים ורואה רק את מה שהאורות מאירים. כשאני כותב אני מחפש את הרגע שאני נמצא בו. כמו שחקן. מה קורה עכשיו על הבמה. ואם קהל ראה את הרגע הזה אז מה הרגע הבא? איך אני מפתיע אותו, איך אני כל הזמן מייצר גירוי באמצעות שכבות של דיאלוג. פעולות פיזיות, אביזרים...