בעבודה קשה תחכים
מאגר שחקנים ושחקניות
לא לכתוב לאנשים חסרי פנים
פעם אמרתי לזוגתי ״הלוואי והייתי כותב מחזה כמו שאני כותב פוסט.״
״למה?״ היא שאלה.
״כי שם אני יודע שמישהו יקרא את זה,״ אמרתי. ״אז הכוונה שלי יותר ברורה, ויותר קל לי להביע את עצמי.״
״תנסה להבין איך אתה מייצר את זה גם כשאתה כותב מחזה.״
הרצאה – רטוריקה ( אמנות השכנוע בכתיבה דרמטית)
בהרצאה הזו אני מזמין אתכם לצלול איתי לעולם המרתק של אומנות הרטוריקה. (אומנות השכנוע) נתחיל עם אריסטו, שהראה לי איך לוגוס (היגיון), פאתוס (רגש) ואתוס (אמינות) יכולים להפוך מילים פשוטות לטקסט שמפעיל לא רק את הדמויות אלא גם את הקהל. שימוש ביסודות האלה בכתיבה דרמטית עוזר לי לדייק את הדיאלוג. זה כלי אדיר לשכתוב שמראה לכם את הקשר בין הרעיונות שיש לכם בראש לבין הפעולות של הדמויות. כלי ששיעזור לכם עם הסאבטקסט, יהפוך את הדיאלוגים ליותר חיים ויעזור למחזה להשאר בתודעה הרבה אחרי שהמילים נגמרות. מוזמנים לבוא עם דיאלוגים שלכם מיצירות שעבדתם עליהם. (לא חובה) כי אנחנו נתרגל כתיבה רטורית על מנת שתוכלו לקחת את הכלי הזה ולהמשיך איתו בכל היצירות שלכם.
התיאטרון שאני רוצה לראות
עברתי עוד שלב במסע. כמחזאי כל מחזה שלי יונק מהמציאות שלי. לורקה נתן לירמה את המשפט "יהיה לי ילד, כי חייב להיות לי ילד." וככה זה בתיאטרון. זה פשוט קורה. כשאני כותב ומביים אני יוצר את החזון שלי לתיאטרון שאני רוצה לראות. זה סיכון גדול. כי אני כותב ומביים אותו.
מה המשפט הבא?
אם אומנות התיאטרון היא הכאן ועכשיו. אזי כל רעיון שיש לי בראש פוגם בכתיבה.
אני מוצא שהכתיבה האינטואיטיבית של הכאן ועכשיו מצילה אותי תמיד מתקיעות. אני לא מצליח לתכנן מחזות לפני שאני כותב אותם. אני פשוט כותב סצנות ושואל האם הקהל יהנה מהם. כתיבה אל החושך. אני כותב עם אורות דלוקים ורואה רק את מה שהאורות מאירים. כשאני כותב אני מחפש את הרגע שאני נמצא בו. כמו שחקן. מה קורה עכשיו על הבמה. ואם קהל ראה את הרגע הזה אז מה הרגע הבא? איך אני מפתיע אותו, איך אני כל הזמן מייצר גירוי באמצעות שכבות של דיאלוג. פעולות פיזיות, אביזרים…
להמיר עפרון ליצירה
ככל שהיצירה מתקדמת – כך העיפרון נעלם. עדות מוחשית להתקדמות. כמו נר, ככל שהוא יאיר כך הוא יעלם.
אני רוצה לבדוק משהו עכשיו. כתיבה מעלימה עפרונות. העפרון הוא גולם. היצירה היא פרפר. אני הבורא. עפרון אחד שווה לדראפט אחד.כשאני מחדד אותו, אני לוקח הפסקה קטנה, כאילו לחדד את מחשבותיי.כשאני מוחק נשאר כתם של משפט שאני רוצה לשכוח אבל לא יכול. אני כותב בעפרונות blackwing 602ו blackwing matte כל אחד עושה עבודה מעט אחרת על הדף.יש בזה משהו כל כך חי ובדרך מוזרה הכתיבה יוצאת יותר טובה. (זה לתחושתי) במחשב אני כותב קר ובעפרון אני כותב חם, מקריב את העץ והגרפית לאש היצירה.
חברה של אנשים בה נולד הגאון
למה אני כותב את זה? כי כשאני יוצר / כותב. אני מתחיל לחזור לסצנה. אני מקיף את עצמי בסופרים שאני אוהב, חוזר למחזות שאני אוהב. חוזר לראות הצגות רבות. ( השבוע הייתי בשלוש הצגות + 3 תרגילי בימוי) אני נובר בסצנה. לא אכפת לי אם הצגה טובה, אני יושב על הכיסא ועובד. כל הזמן חושב מהי מערכת היחסים שיש ביני לבין היצירה מולי, מה אני אוהב בתיאטרון. מה אני הייתי רוצה לראות או לכתוב ולנסות.
חנוך לוין ואני – מערכת יחסים קשוחה
הייתי אתמול במחזה חפץ בתיאטרון הבימה שכתב חנוך לוין בזמן הצפייה חשבתי על המחזות שלי אחרי שאמות. דימיינתי שכל הקהל מגיע ורואה הצגה שאני לעולם לא אראה. נדמה לי שרוב האנשים מדמיינים את ההלוויה שלהם אני מדמיין שאני יושב בהצגת מחזה שלי אחרי מותי.
בגיל 16 מאוד אהבתי את מחזותיו של חנוך לוין. היום זה עבר לי. אינני מתרגש מכתיבתו. אינני מוצא בה נחמה או רצון להתעסק בה. בתקופתי שחקו את מחזותיו עד בלי די. אין ביכולתי להתווכח עם כשרונו.
כשאני אומר שאינני אוהב היום את מחזותיו של חנוך לוין אומרים לי שאני מקנא. כשאני אומר שאנני אוהב כל יוצר אחר לא אומרים לי את זה. כשאני אומר את זה על מחזאי אחר, גם לא אומרים לי את זה. רק על חנוך לוין.
חולם על אנשים בקהל
אני מדמיין את האנשים שהיו בבכורה הראשונה של השחף במוסקבה. או בבכורה של מלאכים באמריקה בארצות הברית. הם לא ידעו למה הם באים. כולם היו בפאניקה טובה.
כמורה אני מרגיש מבוגר אחראי. הידע אצלי.
כיוצר אני מרגיש כמו ילד. שלוחץ על כפתורים, מזיז בובות ועושה קולות מוזרים מהפה. מחכה שההורים יחזרו הביתה כדי להראות להם מה עשיתי.
אני סקרן מהמחזה הזה. סקרן מתגובת הקהל. רציתי להראות שהחיים הם שילוב של מחשבות, תהיות, בדידות קיומית, התפרצות ריגשית, פתטיות. רציתי להראות דמויות שחיות בפרגמנטים של זמן, להראות שהמציאות מתרחשת במקביל. רציתי לייצר כאוס ולחפש מה גורם לגוף לחוות הרגשה.
