התיאטרון שאני רוצה לראות

עברתי עוד שלב במסע. כמחזאי כל מחזה שלי יונק מהמציאות שלי. לורקה נתן לירמה את המשפט "יהיה לי ילד, כי חייב להיות לי ילד." וככה זה בתיאטרון. זה פשוט קורה. כשאני כותב ומביים אני יוצר את החזון שלי לתיאטרון שאני רוצה לראות. זה סיכון גדול. כי אני כותב ומביים אותו. אני לא מוותר על הסכנה בחומר מקורי. 'מזוייפת' היה מחזה שעבר הרבה מאוד עבודה פנימית והרבה מהמורות מנטליות. היום ראיתי שוב את התיאטרון שאני רוצה לראות. אך לא היה לי למה להשוות. החיפוש האין סופי והאמונה, האמונה שבסוף הפאזל הזה יתחבר ליצירה חדשה בתיאטרון הישראלי. אני לא יודע מה קהל יחשוב. אני אף פעם לא יודע. אם מה שאני רואה גם אחרים יראו. דרמה פנימית, מצחיקה ועצובה. כמו שטרנטינו כתב את 'היו זמנים בהוליווד' אני כתבתי את היצירה הזאת. כמו שצ'כוב כתב את החברים שלו על הבמה אני כתבתי את החברים שלי על הבמה. (אני נתלה על אילנות גבוהים) אני מבועת ומתרגש מיום רביעי. אבל אני שלם עם הילד שנולד. עוד מחזה ועוד מחזה. אני לא אוותר עד שאכתוב את כל הרעיונות שלי. אני מרוצה, וזה שווה את כל הקשיים. הלוואי שתבואו להיות חלק. זה סיפורו של המחזאי שאני, שבאמת נלחם למען התיאטרון שלו עם שותפה מופלאה Shiri Lotan וצוות שאפשר לחלום עליו, שנותנים את הנשמה בתנאים לא פשוטים. נתראה החל מרביעי. יש בירות, יש הדפסות ויש יצירה חדשה שנולדה. הבימה 4