חברה של אנשים בה נולד הגאון

מחשבות בקול רם

1. יש את המילה scenius. שזה שילוב של המילה סצנה + גאון. בריאן אנו המוסיקאי הגה אותה. לפחות זה מה שאני יודע. הפירוש של המילה הזאת היא חברה של אנשים שמתוכם נולד הגאון. כלומר חבורה של אמנים שעושים את יצירתם כל אחד פועל בדרכו אך יש ביניהם קשר תחרותי או חברי ומתוכם בוקעת היצירה הגאונית. לאורך ההיסטוריה ניתן לראות שמרבית הגדולים היו חלק מתוך קהילה של אמנים. גם אם לא באופן ישיר. הם לא צריכים להיות חברים. אבל הם נמצאים יחד בכל המקומות וחשופים ליצירות אחד של השני. אי אפשר לשלוט מי יהיה הגאון שיוולד מתוך הסצנה אבל הקרקע צריכה להיות הקהילה שיוצרת את הסצנה.
2. למה אני כותב את זה? כי כשאני יוצר / כותב. אני מתחיל לחזור לסצנה. אני מקיף את עצמי בסופרים שאני אוהב, חוזר למחזות שאני אוהב. חוזר לראות הצגות רבות. ( השבוע הייתי בשלוש הצגות + 3 תרגילי בימוי) אני נובר בסצנה. לא אכפת לי אם הצגה טובה, אני יושב על הכיסא ועובד. כל הזמן חושב מהי מערכת היחסים שיש ביני לבין היצירה מולי, מה אני אוהב בתיאטרון. מה אני הייתי רוצה לראות או לכתוב ולנסות. בשביל לזרוע ביצירה את גרעין הגאונות. אני גם חושף את המחשבות שלי לפרקים בפני היוצרים מולי. זה מגדיר אותי ואותם מולי. זה לא נעים להגיד מה אני חושב על היצירה. מצד שני אם אני שואף לנעלה, אני יכול לפרק את היצירה ולהפריד את הכלים. אני לא אוטוריטה, אני אנקדוטה. אבל עדיין למי שמעוניין יש לי יכולות פירוק של כלים וביקורת והערכה כלפי העבודה. עלי להיות חלק מהסצנה. יש בזה משהו יפה, להיות חלק מקהילה שמזינה אותך להיות הגאון וזו שותפות שבה אני מזין את האחר להיות גם הוא גאון. וכך בשאיפה קהילת התרבות תעלה גבוה.
3. לכן אני לא מבין למה אנשים נזהרים כל הזמן לא להשוות. ראשית זה לא אנושי. איך אדע מה אני רוצה אם לא אשווה. וגם אם זה רעיל יש לי מספיק כוחות לעמוד מול הרעל. האמנות שלי מוגדרת ביכולת שלי להשוות את עצמי לאחרים. גם אם אני בתחתית ואני משווה את עצמי לגדולים ביותר. אנשים מפרשים את זה כסבל. זה כחלק מהעבודה. לא תמיד יש לי מה לומר. לא תמיד אני מבין. לא תמיד אני מרגיש שייך. אבל תמיד תמיד אבוא אם שאלות.
4. פעם היו אסכולות (אולי עדיין יש?) וכל אסכולה הייתה מגדירה את עצמה על בסיס ביקורת על האסכולות האחרות. בידיעה שכל אסכולה היא חלק מהסצנה שבה אני צומח. אחרת לא היו זרמים. אנחנו חותרים לאמת ליופי ובינה. אם לא נחתור לזה נתלונן ונזרע כאוס והשפלה. סרטן כבר היה לי. אין לי צורך במלחמות ואין לי זמן לשמוע תלונות.
5. תשתוק ותעשה אמנות שווה ערך לתשתקי ותהיי יפה. שזה מוביל אותי ל…
6. הסיפור שלי בעולם הזה הוא חיפוש אחר תקשורת עם קהילה שהופכת אותי למדוייק יותר, נכון יותר וטוב יותר. אני מחפש את אלו שסובבים אותי שאני אבקר אותם, אלמד מהם, ואגדל איתם להיות גאון. בין אם זה הגדולים ממני שדרכם אבדיל את עצמי ואגנוב מהם ועד תלמידיי שיעיפו אותי מכסאי ויבוזו לי בעתיד הלא רחוק. עדיין דרך זה אגדל לשאוף להיות גאון בין לאומי. הלוואי. גאון שיזכרו בעוד 500 שנה. הלוואי. זו כמיהה. ולחשוף אותה כאן אומר שאני מאמין שאני יכול. וכן אני מאמין שאני יכול. גם אם אכשל. בגלל זה אני כותב וכותב. כל הזמן אומרים, תאמין שאתה יכול. אז אני מאמין.
7. אני יכול לשלוט בפעולה. שב על התחת, תחיה, תרגיש, תביע. אולי יקרה משהו. גאונות זה בסך הכול הרמוניה של כלים. לא איזה מילה שיש בה יוהרה. זו הרגשה שהכול מסתדר ומשהו שהסביבה מגדירה. אני שואף להיות בסביבה של מצטיינים. אני חושב שכולם רוצים את זה. לכן אנחנו רוצים להיות בטקסי פרסים. לכן אנחנו שואפים לקבל הכרה מטובים מאתנו. אנחנו רוצים את ארוחות הערב של המי ומי, ולהיות במסיבות הנוצצות. אנחנו רוצים להתחככך בחיפוש אחר הסצנה שתעזור לנו להגדיר את עצמנו. מנגד אפשר הפוך להתנגד להכול. גם האנדר דוג הוא חלק מהסצנה אם הסצנה חובקת את בדידותו. זה הכול עניין של יחס. אויב או חבר זה לא משנה.
8. אני מאמין בscenius מאוד. אני מאמין באומנות גבוהה. באליטה. במיומנות. אני מאמין שצריך לשאוף לדרגת מאסטר יחד עם אחרים. ואני מאמין שהאמן צריך ללמוד ליצור לעצמו את קהילת האמנים / חברים רק יחד יצמחו הגאונים.