מכתב לאמן העצמאי שאתה.

זה קשה. כל המשרדים זה אתה. אתה המחלקה האומנותית, אתה הצוות טכני, אתה משרד הפרסום, אתה מנהל הסושיאל. לא משנה כמה תנסה, עד הרגע האחרון, אתה תרגיש שאתה לא עושה מספיק. אתה תרגיש שאין זמן. זכור לעשות כל יום משהו אחד לאומנות ומשהו אחד לעסק. לא תספיק לעשות הכול – אף פעם. אתה תחוש שלאף אחד לא אכפת מהיצירה שלך, שאין קהל, שכולם אומרים בהצלחה ואיזה מלך והכסאות יהיו ריקים. זכור – תמשיך לספר את הסיפור שלך. כל יום. ספר אותו. תחפור בפנים. אתה עובר מסע. האנשים שכן אכפת להם ממך יופיעו להיות איתך ביום הזה. הראש כל הזמן עובד. ברחוב, אתה בתוך היצירה, בבית – אתה ביצירה. בחופשה עם משפחה – אתה ביצירה. חיי החברה שלך בסכנה. אין מה לעשות. אל תשכח לישון. אל תשכח לאכול. שתה מים. ילחשו לך המבקרים על הצלחה ועל כשלון. כולם ימדדו אותך לפי זה. זכור, אין זה קשור להצלחה וכשלון. זה קשור לסכנה ומזל. אם תסכן את עצמך בפעולה, יתכן שיופיע המזל ויתכן שלא. סכנה תמיד תהיה. מזל זה נסיבות. ככל שתתקדם יהיה יותר לחץ. תקיף את עצמך באנשים טובים. אנשים שתכנס איתם לשדה הקרב. זה מקל על הנטל. חברים ושותפים ליצירה הם מתנה. חבק אותם מדי פעם או תגיד תודה. תעבוד רק עם אנשים שאתה יכול לריב איתם. אנשים שמפחדים ממשברים חיים בפנטזיה. אתה צריך לוחמים שיאתגרו אותך. פרפקציוניזם זה נהדר. זה חזון. זו שאיפה. תכין לעצמך כלים להתמודד עם המציאות שכנראה תאכזב ותפתיע אותך. עדיף הפתעה על אכזבה. המתח בין מציאות לחזון יקדם אותך. תשאף למצויינות ותבנה ארסנל של פתרונות זריזים. זמן הוא לא פקטור לאיכות. הכל מתארגן בימים האחרונים. סמוך על התהליך. אמן מתגבר על הפחד. זכור מה שיש לך ולהרבה אחרים אין – חופש אומנותי כמעט מוחלט. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, להתפתח איך שאתה רוצה. זה השיט שלך. אתה אחראי לו. אם זה עובד זה בגללך אם לא זה בגללך. אין את מי להאשים. אתה הבוס של הרעיונות שלך. והכי חשוב – אם בסוף הכל יסתדר יהיה לך סיפור טוב לספר. ואם הכול קרס תהיה לך מלחמה שהתגברת עליה. כך או כך המסע הזה שווה כל רגע. כל רגע. שלך. אתה.