כשאני כותב אני מחפש את הכאב של הדמויות.
בלי הכאב של החיים והיכולת להכיל אותו, לעמוד מולו, לחשוף אותו, אני מרגיש שאין אמת בכתיבה שלי. אני מרגיש שאני מזייף. החיפוש אחרי הכאב דורש ממני לצלול עמוק אל תוך העולם הפרטי שלי.
זו התרפיה שלי בכתיבה. אם הדמויות ינצחו את הכאב, אם הם יתעלו מעליו, אז גם אני. אך לאמת הזאת יש מחיר של מבוכה, של עירום תודעתי והקושי הגדול בכתיבה הוא לא להכניס את הדמויות למקום הזה אלא לחלץ אותם. אני יושב מול דף ואומר איך יוצאים מזה, איך משתחררים ממנו. וזה דורש ממני הכלה מלאה לאנושיות והפתטיות שלנו כבני אדם. הרגע שבו אני מצליח למצוא סדק שממנו הדמויות יחלצו מהכאב הוא רגע ששווה את הישיבה הארוכה.
כך אני לומד על האתגר הזה שנקרא חיים. לא לחלוף על פניהם אלא לצלול לעומק הכאב ולדלות משם רגע אחד של החלטה. לא בהכרח להחלץ אלא גם לקבל אותו.
