הייתי אתמול במחזה חפץ בתיאטרון הבימה שכתב חנוך לוין בזמן הצפייה חשבתי על המחזות שלי אחרי שאמות. דימיינתי שכל הקהל מגיע ורואה הצגה שאני לעולם לא אראה. נדמה לי שרוב האנשים מדמיינים את ההלוויה שלהם אני מדמיין שאני יושב בהצגת מחזה שלי אחרי מותי.

בגיל 16 מאוד אהבתי את מחזותיו של חנוך לוין. היום זה עבר לי. אינני מתרגש מכתיבתו. אינני מוצא בה נחמה או רצון להתעסק בה. בתקופתי שחקו את מחזותיו עד בלי די. אין ביכולתי להתווכח עם כשרונו.

כשאני אומר שאינני אוהב היום את מחזותיו של חנוך לוין אומרים לי שאני מקנא. כשאני אומר שאנני אוהב כל יוצר אחר לא אומרים לי את זה. כשאני אומר את זה על מחזאי אחר, גם לא אומרים לי את זה. רק על חנוך לוין.

זה קשה. כל המשרדים זה אתה. אתה המחלקה האומנותית, אתה הצוות טכני, אתה משרד הפרסום, אתה מנהל הסושיאל. לא משנה כמה תנסה, עד הרגע האחרון, אתה תרגיש שאתה לא עושה מספיק. אתה תרגיש שאין זמן. זכור לעשות כל יום משהו אחד לאומנות ומשהו אחד לעסק. לא תספיק לעשות הכול – אף פעם. אתה תחוש שלאף אחד לא אכפת מהיצירה שלך, שאין קהל, שכולם אומרים בהצלחה ואיזה מלך והכסאות יהיו ריקים. זכור – תמשיך לספר את הסיפור שלך. כל יום. ספר אותו. תחפור בפנים. אתה עובר מסע. האנשים שכן אכפת להם ממך יופיעו להיות איתך ביום הזה.