צעיר : אני רוצה לכתוב מחזה.
מחזאי : אז שב ותכתוב.
צעיר :אני לא יודע מאיפה להתחיל…
מחזאי: הדבר הראשון שעליך לעשות הוא קודם כל לשבת על התחת. האיבר הכי חשוב בכתיבה הוא התחת. שב מול הדף או המחשב או תעמוד, זה לא ממש משנה ותכתוב. זה השיעור הראשון שלך.
צעיר: אני יושב מול המחשב. מביט בלבן של הדף ולא מצליח לכתוב מילה. כמו שאמרתי אני לא יודע מאיפה להתחיל. יש לי רעיון אבל אני לא יודע מה לעשות איתו.
מחזאי : תכתוב את המשפט הראשון שעולה לך לראש. ואז את השני.
צעיר: זה לא יכול להיות כך כך פשוט.
מחזאי: זה היסוד של הכתיבה. ברגע שאתה שואל את עצמך מאיפה להתחיל. תתחיל במשפט. זה לא משנה מה אתה כותב. העיקר שאתה כותב מילים שהופכים למשפטים, שהופכים לדיאלוג. המשפט הראשון יוביל לשני וכן הלאה.
צעיר: זה אדיוטי. אם זה היה כל כך קל אז הרבה אנשים היו עושים את זה.
מחזאי: הרבה מאוד אנשים ששואפים לכתוב מדמיינים ברוחם את כל המחזה במקום לצמצם את זה לפעולה אחת פשוטה. כי כולם רוצים לכתוב טוב על ההתחלה. כולם רוצים שהמילים הראשונות שיצאו להם על הדף יהיו המילים הנכונות. אנחנו מתרגשים מהרעיונות שיש לנו בראש. הם מציפים אותנו בתחושה טובה, אפילו מרגשת. ואז אנחנו מפחדים להרוס את ההרגשה הזאת. נוצר פער בין מה שיש לך בראש לבין מה שיש לך על הדף. לכותבים בתחילת דרכם, אין מספיק כלים לבנות משפט שמרגש אותם כמו הרעיון שהופיע משום מקום. התהום שנפערת בין הרעיון למילים הוא מבעית. רעיון גורם לנו למחשבה מוטעית שיש לנו סיפור שלם בראש. אבל הוא רק רעיון. רגע בודד, אולי תמונה. רובנו נשבים בפנטזיות שאם הרעיון הזה יהיה טוב הוא יעניק לנו הכרה, הצלחה. המטרה של הכתיבה בהתחלה היא לצוד את המילים הנכונות שיחשפו את הסיפור בצורתו הראשונית.
צעיר : איך עושים את זה?
מחזאי: כותבים את מה שעולה בראש. כתיבה חופשית עוזרת מאוד. לדוגמה תכתוב את הרעיון במשפט. ואז תהפוך אותו לסיפור קצר, אנקדוטה. סיפור הוא בסך הכול אנקדוטות שיש בהן קשר.
צעיר: אמרו לי פעם שצריך להסכים לכתוב גרוע.
מחזאי: אני לא חושב שמישהו יכול לכתוב גרוע. אתה כותב את מה שיש לך בראש בגרסה הכי טובה שאתה יכול לחשוב עליה. זה כמו ילד שלומד לנגן. הוא משמיע את מה שהוא למד להורים שלו והם מזהים התחלה של מוזיקה. הוא עוד לא עובר אקורדים כמו שצריך, עוד אין זרימה. אבל אפשר לראות את הלמידה. גם בכתיבה, אנשים רוצים להביע את עצמם, אבל לא לכולם יש את הכלים לייצר רצף של משפטים שגורם לתחושה. מרבית האנשים צריכים להתאמן על לייצר תחושה באמצעות מילים. גם אלו שזה בא להם בצורה טבעית, הם אנשים שכנראה התת מודע שלהם התאמן על זה. סביר להניח שהם קראו הרבה והמוזיקה של המילים נתמעה בהם. לקרוא יצירות של אחרים זה דרך מעולה להטמיע את המוזיקה של המילים. מילים זה כמו תווים.
צעיר: זה עדיין לא עוזר לי להבין מאיפה להתחיל.
מחזאי: אני לא יכול ללמד אותך לכתוב מחזה או ספר, אני יכול רק לעזור לך למצוא את הכוח להתמודד עם הפחדים שלך בזמן שאתה כותב.
צעיר: אולי אני צריך ללמוד מבנה וסדר בכתיבה.
מחזאי: הרבה מאוד אנשים, הולכים לסדנאות כדי ללמוד איך סיפורים בנויים. אני עצמי מלמד כאלה. גיליתי שזה עוזר רק למי שיודע לשבת על התחת ולכתוב. אנשים שלא יודעים לבנות לעצמם סביבת עבודה יומית או שבועית או לפנות זמן, לא מצליחים לכתוב גם אם הם לומדים מבנה וסדר בכתיבה. זה בעיקר מפחיד אותם שכל כך הרבה כלים צריכים להתקיים בכתיבה טובה. הרבה מהם הופכים למשותקים. אתה צריך ללמוד קודם כל את הפעולה של הכתיבה. זה לא משנה מה אתה כותב, רק תתרגל לכתוב. מקלדת, עט, עיפרון, זה לא משנה. תתחיל יומן, תכתוב על היצירה, תכתוב משפטים שהדמויות אומרות. תבנה הרגל לכתוב, תתכנן לעצמך רוטינה, תלמד לייצר פולחן, תשבור אותו. תלמד לעבור את הרגעים שאתה יושב והמוח ריק. קודם כל לומדים לבצע את הפעולה. אם אתה לא כותב על היצירה, תכתוב מחשבות, כשאתה כותב אתה חושב.
צעיר: איך אתה כותב?
מחזאי: היום יש לי סוג של רוטינה וכלים להתמודד עם רצף הכתיבה. אבל כשהייתי בגילך זה היה סיוט. הייתי בטוח שאני מחזאי מופלא וזה החיה אותי וגמר אותי. היה לי פרץ של מחשבה והתיישבתי לכתוב את המחזה. אלו היו רגעים נפלאים, הייתי מוצא את עצמי עובד כמה שעות כל יום וכותב. הייתה בי אנרגיה של אש, אבל ברגע שהפסקתי והתחלתי לחשוב על מה שאני כותב. ברגע שהאש נכבתה, לא ידעתי להדליק אותה שוב ונכביתי. בהתחלה הייתה לי בעיה מאוד גדולה שלא סיימתי את היצירות שלי. היום אני מסתכל על היצירות האלה כעל אימון. אבל, סמוך עלי, כל יצירה שאתה לא מסיים היא כמו פצע פתוח. הן עדיים רודפות אחרי. עדיין יש בי כמיהה לסיים את היצירות שכתבתי בצעירותי.
צעיר: למה אתה לא עושה את זה?
מחזאי: כי אז הייתי מישהו אחר. היום יש לי מחשבות אחרות. אז בערו בי מחשבות אחרות. אולי יום אחד אני אשב לסיים את המחזות שלא סיימתי. אני חוזר לקרוא בהם מדי פעם. מחזות זה כמו אלבום תמונות. מי שהייתי פעם. יש מחזאים שמשכתבים את המחזות שלהם כל הזמן לאורך השנים. ויש כמוני שמשאירים אותם כמו שהם היו.
צעיר: אז מה עשית כדי ללמוד לסיים?
מחזאי: הכרחתי את עצמי באמצעות התחייבות לאנשים אחרים.
צעיר: אתה מתכוון דד ליינים?
מחזאי: כן, בהתחלה זו הייתה הדרך היחידה שגרמה לי להתקדם לקראת הסוף. הפחד שלי לאכזב אחרים שהתחייבתי כלפיהם היה גדול יותר מהפחד שמה שאני כותב גרוע והם יחשבו שאני גרוע. יש כאלה שזה הפוך אצלם. הם לרוב לא כותבים. אחד הדברים שאתה לומד לאורך הדרך שלאף אחד לא אכפת אם כתבת משהו גרוע. השאלה היא – האם אתה חושב שזה גרוע או הבן שקרא חשב שזה גרוע. אם אתה חושב שזה גרוע אז אתה יהיר. אתה חושב שיש לך את הכלים לדעת את האיכות של מה שכתבת. אתה מעורב בזה רגשית, אתה צעיר ומלא ביקורת. סמוך עלי אני השופט הכי גרוע של היצירות שלי. אם זה היה תלוי בהרגשה שלי לא הייתי מפרסם כלום. אם מישהו אחר חושב שזה גרוע זה עניין של טעם אישי. כי מישהו אחר עשוי לחשוב שזה טוב.
צעיר: אני תמיד מרגיש שאנשים משקרים לי שהם אומרים לי שזה טוב.
מחזאי : אז אתה יהיר. אתה חושב שאתה יודע יותר טוב מאנשים אחרים. ובינינו אתה מכין לעצמך רשת בטחון להפגע. האומץ בכתיבה הוא לתת למישהו אחר לקרוא מבלי לבקש ביקורת או אשרור לכשרון שלך.
צעיר: בלי לבקש ביקורת? אז איך אני אלמד?
מחזאי: זה כבר נושא לשיחה הבאה שלנו. תבוא בהמשך ונדבר על ביקורת. עכשיו לך תכתוב משהו.
