הבוקר התחיל בבשורה לא נעימה. דחייה של מחזה. לא מדברים הרבה על דחיות. המחזות שלי נדחו לא מעט. לא נראה לי שמישהו חסין מדחיות. ואם יש רצון באמת להצליח, אתה חייב לנסות ולקבל דחיות. דחייה מעוררת בי זעם וזעם מעורר אותי לפעולה. אז למה משהו נדחה? אף אחד לא יודע. אנשים יושבים, מדברים ולוקחים החלטות. ישבתי בהרבה ועדות. חלקן מאוד משמעותיות, חלקן פחות. אישרתי וסירבתי להמון בקשות. כאמן, הגשתי הרבה הגשות. לאורך השנים, קיבלתי יותר דחיות מאשר תמיכות. רוב הוועדות לא תומכות במחזה כתוב. לרוב הוועדות יש העדפה למשהו חזותי. מעט הוועדות שקוראות את המחזה. זה דורש זמן והתשלום בוועדות הוא נמוך. אם המחזה מתמקד בסיפור וטוהרת המשחק ואין עושר חזותי, הסיכוי של המחזה נמוך מאוד. במיוחד אם רוב האנשים בוועדות הם בימאים. בימאים ובימאיות הם הכי קשים מבחינת ראייה אומנותית רחבה. קראתי מאמר בגארדיאן שטען שבימאים מתקשים מאוד לפתוח את הראש לתיאטרון שאינו בתפיסת הבימוי שלהם. מניסיוני כאיש ועדות וגם כבמאי אני תומך בהשקפה הזאת. בימאים בתיאטרון הם האנשים הכי שמרניים לגבי התפיסה שלהם והכי פחות פתוחים לדברים שלא עומדים בטעם שלהם.
המחשבה שמישהו מבין משהו באומנות ויודע להגיד מה נכון ומה לא נכון, שגוייה. במיוחד כשמדובר בוועדות שבהן נדרשת הסכמה. הרי ככל שיש יותר אנשים בוועדה, ככה ההסכמה היא לעבר הממוצע המשותף. אם אחד אומר שהוא מעוניין במשהו, והשני אומר 'לא', לרוב השלילה נשמעת יותר חזק. אנשים נוטים להילחם על ה'לא, יותר מאשר על ה'כן'. בוועדות, דברים רבים ומעניינים נופלים, בגלל שמישהו אחד או שניים אמרו לא. 'לא' נותן כוח. הוא נותן תחושת שליטה. הייתי עד לוויכוחים מאוד סוערים על יצירות.
פרנק זאפה ניסח את זה בראיון. (יש וידאו מצורף) "לאמנות עדיפים אנשים שאומרים – אין לנו מושג". הוא מספר שבשנות השישים, האנשים ששלטו במוזיקה היו מפיקים שעישנו סיגרים, ובקול עמוק אמרו "אין לנו מושג. אם זה ימכור אז מעולה! ואם לא ימכור אז לא." המוזיקה החדשה שנוצרה בשנים הללו, התפתחה בגלל המפיקים האלו. אך מרגע שהמפיקים החלו לשכור צעירים שטענו שהם מבינים משהו במוזיקה, הכול הצטמצם. הם הפכו לשומרי הסף בכך שהחלו להגדיר מה נחשב כמוזיקה ומה לא. תראו את הריאיון איתו, זה שווה כל רגע. זאפה טוען שהצעירים ש'יודעים' הורגים את האומנות. הם הורגים את ההתפתחות. אצלנו, רבים מאנשי התיאטרון בישראל מסתובבים עם המחשבה שהם מבינים מה זה תיאטרון. איך מזהים מישהו שאומר שהוא מבין בתיאטרון? אחרי הצגה הוא ינחר בבוז 'זה לא תיאטרון'. קל לזהות אותם אחרי הצגה. הפוסט-מודרניים טוענים נגד המיינסטרים, הפרינג' נגד הרפרטוארי והכול הפוך, כמובן. ישנם נרטיבים מקובעים. בימאים רבים טוענים שתיאטרון הוא מדיום חזותי. יש כאלו שיטענו שתפקידו לבדר, יש שיגידו שתפקידו לשים את האמת בפנים וכן הלאה. אמירה מעניינת, שאינני יודע את מקורה, טוענת שהתיאטרון הישראלי, הוא תמיד שלושים שנה אחורה. מי שראה תיאטרון אירופאי בשנות התשעים, רואה את ההשפעה היום על התיאטרון אצלנו.
בארץ, מרבית יוצרי התיאטרון מייצרים אומנות שתלויה בתקציב המדינה כגון: קרנות, פיס ומשרד התרבות. כלומר בלי הכסף או המימון, רובם לא יצליחו לייצר אמנות. הרפרטוארי (שנתמך גם הוא) לא לוקח יותר מדי סיכונים ומגדיר יצירות לפי קהל. תיאטרון הפרינג' (העצמאי) חייב תמיכה, אחרת יצירות כלל לא יכולות להתקיים. זה שגוי וההיסטוריה הוכיחה אחרת. (מאמר בפני עצמו). כסף מגיע ממפיקים. אצלנו יש מעט מפיקים פרטיים בארץ, והם יעדיפו, מסחרי. רוב התיאטרון כבול בשלשלאות לתקציב של המדינה. התקציב זעום מאוד, אז המלחמה רבה. זה לא חייב להיות ככה. כל עוד התיאטרון ישען על חזות ולא על המילה הכתובה וטוהרת המשחק הוא ישען על אמצעים וכסף.
ובשביל לחלק כסף, צריך ועדה. ובשביל ועדה, צריך אנשים שאומרים שהם מבינים משהו בתיאטרון. בשביל להבין משהו בתיאטרון, אתה צריך אג'נדה אומנותית. ככל שיש יותר אנשים בוועדה, יש יותר אג'נדות אומנותיות. ככל שיש יותר אג'נדות אומנותיות, כך ההסכמות שמתקבלות הן על יצירות שאינן בהכרח גרועות ואינן בהכרח טובות. ניתן לראות את זה בכל האומנויות. הקונספט של וועדה מרובת משתתפים פוגע באמנות. אלא אם האומנים בוועדה באמת יודעים לפתוח את עצמם לתפיסה "אין לי מושג, בואו ננסה." רבים מאנשי הוועדות יגידו שהם כאלו. גם אני האמנתי שאני יודע לא לדעת. מניסיוני, זה לא עובד. זה טבען של ועדות. כי כדי להיות בוועדה אתה צריך להראות שאתה יודע ומבין. חטאתי בזה. ראיתי רבים חוטאים בזה, ממני. ואין מה לעשות. אולי צריך לעשות וועדות כמו שעושים חבר מושבעים. כל פעם מביאים 12 אנשים שנקראים לדגל לבחור איך לחלק את התקציב.
הייתי בוועדה אחת מעניינת. כל אחד בוועדה יכול היה לבחור את היצירות שלו. זו הייתה ועדה של מחזאות -לא בימוי והפקה. גם אם מישהו בחדר לא הסכים באופן גורף, לא נדרשנו להגיע להסכמה. עד היום אני מרגיש שבוועדה הזאת יצרנו את תמהיל היצירות הטוב ביותר וההוגן ביותר. בנוסף, לכל חבר ועדה הייתה אחריות על הבחירה שלו. כל חד מאיתנו רצה בהצלחת הדבר. כי לא נדרשנו להתפשרות על מנת להגיע לידי הסכמה.
לסיכום: הייתי בוועדות, הייתי גם האיש הזה שהעמיד פנים שהוא יודע משהו. תעשו לעצמכם טובה, אל תתלו את האמנות שלכם בוועדות. אין קשר בין ההחלטות שנלקחות לאיכות היצירה. את רוב מחזותיי הפקתי בעצמי. מחזות שלא התקבלו בוועדות זכו להצלחה בארץ ובעולם. אם הייתי תולה את האמנות שלי בוועדות, לא הייתי היום מחזאי בישראל. זה לא נעים לקבל דחיות. זה מכעיס וזה מרתיח ובעיקר נדמה שאתה לא מובן. זו הרגשה נוראית – להיות לא מובן. יש הרבה סיבות, ממש מטומטמות, למה יצירות לא עוברות. למזלי, כל פעם שאמרו לי 'לא' יצאתי למלחמה על ה'כן' ואני עושה את זה באמצעות משפט אחד " אני לא יודע, בוא נגלה."
