יש מחזות שהם טור דה פורס של דיאלוג. דמיינו שכל משפט עושה חור קטן עד שהוא מגיע אל תוך הלב. כל משפט ננעץ עוד ועוד פנימה ויוצר אלימות טקסטואלית מעוררת צחוק ואי נעימות.
המחזה שור שעולה בהבימה בימים אלו bull באנגלית שכתב המחזאי מייק בארטלט הוא מחזה שעוסק בעולם העבודה. שלושה מחכים לפגישה מישהו מהם יפוטר.
זו סצנה אחת של שעה שבה אתה מחכה להיפוך אבל אין. אתה רק מדרדר ומדרדר ומדרדר לתוך תהום הנשמה. הדיאלוג חסכני. נוטף מרוע נהדר של עולם העסקים. החזק שורד. עלינו להעיף את החלש. זו אמנות דחוסה של מה שרואים בריאליטי בתוכניות כמו הישרדות.
את המחזה ביים בחדות אמיר זלוטר, מחזאי ובמאי נפלא עם אוזן מעולה לקרירות אירופאית מבעיתה. שחקניו מבצעים אקט אלים מתמשך בחיוך מקפיא. זה ריאליזם גבוה ומלוטש. המחזה עולה בהבימה 4 עם פתרון בימתי מבריק. שימוש נכון ולא שגרתי בחלל מייצר תחושה הדומה להסתכלות בהוצאה להורג. או כמו שאמרה אישה מבוגרת בקהל. "איפה הבמה אני לא מבינה". העמדה ברורה של השחקנים ללא תנועות מיותרות שמה דגש על טיפול בטקסט נפלא ולחלוטין לא מתנצל. כל פאוזה במקום ולוקחת את הזמן הנכון לה. נעץ ועוד נעץ. דקירה ועוד דקירה וזה לא משתנה. פשוט לראות איך חוקי הטבע שולטים בעולם העסקי. נטול רחמים. אין חמלה. זו טרגדיה אמיתית.
בארטלט משתמש בטקסט כריקוד. אלה לא בני אדם אלא יצורים של קפיטליזם נטול מוסר. ואני בעד קפיטליזם בבסיסו. הדמויות כמעט לא אנושיות. המשפטים קצרים ארסיים מגובים במעברים חדים. הכל משרת את הפעולה של הדמויות – לנצח. להצליח. והכי נורא הם יודעים שהם יצליחו אם רק ימשיכו. אתה מעריץ את האלימים ונכמר ליבך לקורבן.
בארטלט הוא מטובי המחזאים באנגליה היום ואמן אמיתי של דיאלוג ופעולה. זה קונצרט של פופ רקוויאם.
