האם יש דבר כזה קליקה בתיאטרון? ומה עושים בנידון?

כמפיק פרויקטים, במאי ומחזאי מצאתי את עצמי מתמודד עם שאלת הקליקה. טענו את זה נגדי. ובעברי טענתי גם אני טענה זו. רבים עדיין משתמשים במילה הזאת בתחום התיאטרון. אז האם הקליקה באמת קיימת? או האם זו הצדקה של חוסר ידיעה ותחושה נוראית של חוסר אונים? האם אני חלק מקליקה? האם יצרתי אחת כזאת? שווה לבחון ולפרק את המושג 'קליקה' בתיאטרון ומה אפשר לעשות בנידון.

נתחיל מההגדרה:

קליקה (בצרפתית: Clique) הוא מונח מתחום המחקר סוציולוגיה המתקשר לחברה, ומשמעו (א) קבוצה סגורה, בדרך כלל מצומצמת ובלעדית לחבריה, שהקשר המתקיים ביניהם עמוק ואינטנסיבי יותר מאשר עם אנשים אחרים באותה הסביבה. הם לרוב אינם חברותיים כלפי אנשים מבחוץ שאינם תואמים את התדמית הסטריאוטיפית של הקבוצה או כלפי אלו שאינם מחזיקים באותן המטרות, ההשקפות ו/או תחומי העניין המאפיינים את חברי הקבוצה.

ה'קליקה' משויכת בפסיכולוגיה לבתי ספר תיכון. רוב הכתבות שאני נתקלתי מקשרות בין קליקה לבני נוער. אז איך המושג הזה בכלל נכנס לתחום התיאטרון המקצועי. להערכתי, הכול מתחיל בבתי הספר למשחק. אני מורה בכמה מבתי הספר למשחק בארץ ועבדתי בעברי גם בנוספים. דבר שחוזר על עצמו הוא ההבדלה העצומה שתלמידי ביה"ס למשחק עושים לבתי ספר אחרים. ייתכן שזה צורך להצדיק את המקום שלהם. קראתי מאמר שאומר שרוב האנשים ימליצו על הטלפון הנייד שלהם, לא בגלל שהם מרוצים ממנו, אלא כדי לאשרר לעצמם את הרכישה. זאת האנלוגיה לתלמידי משחק. כיתות משחק הן קבוצה סגורה שמתניידת במשך שלוש שנים. אחד הדברים שמאגדים כיתת משחק ליחידה מגובשת כנגד העולם החיצוני הוא הקטנה של בית ספר אחר. אני מסיק מכך שאחרי תרגול קליקה של שלוש שנים, תלמידי משחק יוצאים מקבוצה סגורה לקבוצה פתוחה, מתרגול של תחרות מול 20 שחקנים, לתחרות מול מאות שחקנים וזה מבלבל וקשה ולכן נדמה להם שכולם סגורים בקליקות. לוקח כחמש שנים להיגמל מהסטודנטיאליות. גם אני חייתי בתחושות הקשות שכל הדלתות סגורות בפניך ואנשים מחזיקים חזק את הדלת שלא תכנס.

בספרי הפסיכולוגיה מתייחסים לתסמיני הקליקה כך:

קבוצה סגורה שמתמקדת בסטטוס, פופולריות, ועליה במעמד החברתי. הם עסוקים בהרחקת אנשים שעשויים להוות להם תחרות. משתמשים בכוח שלהם על מנת להכאיב ולהשפיל אחרים. מעליבים אנשים במסווה של "שיפור" עצמי. לא נותנים לחבריהם להתחבר עם אנשים מחוץ לקבוצה, חווים המון חוקים ולחצים על מנת להיות חלק מהקבוצה. מרכלים ומפיצים שמועות, בדרך כלל יש ביניהם חברים שהם שטלתנים.

אני משתדל לכתוב את האמת, כמו שאני מבין אותה. אני משוכנע שהתנהגתי ככה כאיש תיאטרון. כנראה שלא במתכוון. יוצרי תיאטרון בארץ עסוקים במלחמה על עוגה קטנה מאוד. לכן אנחנו מייצרים שבטים ויוצאים למלחמות. היות ואנחנו מתחפשים לאנשים נאורים, אנחנו נלחמים עם חיוך. אני מעדיף כשאני רואה את העוקץ של אנשים , לפחות אז אני יודע לזנק הצידה רגע לפני שהם דוקרים. לעומת זאת, התיאטרון מלא באנשים שהורגים אותך בעדינות ובחיוך ואם אתה רוצה לייצר משבר אתה הבעיה, אף פעם לא הם. מה שאני מנסה להגיד זה שאנשים יכולים להיות בקליקה ולהיות נחמדים. נדמה לי שזאת הצרה בתיאטרון. האם התיאטרון עצמו הוא קליקה? מניסיוני, כן, אין שוני בין תיאטרון לבית ספר למשחק. האם בכלל יש אופציה לא להיות חלק מקליקה? אני לא יודע. האם יש דרך לברוח מההגדרות האלו? הייתי רוצה להגיד שכן, אבל ייתכן שהאמת היא שאי אפשר. מרבית האנשים יגידו שהם לא חלק מקליקה וההגדרה הזאת לא תקפה לגביהם. האמנם? אני לא יודע. אולי כל אחד צריך לשאול את עצמו. גם כשאני שואל את עצמי, אני לא יודע לענות בוודאות.

אם כך, אתייחס להצדקה שיש לי. אני משתדל להתמקד ביצירה ובאמנות, ולאורך השנים עבדתי עם מאות שחקנים ויוצרים. אז איך ייתכן שעד היום אני מואשם ביצירת קליקות? עד היום אני מקבל תגובות שאנשים לא יודעים איך להיכנס לפרויקטים שלי ושיש הדרה ושאני לא פותח את הראש לשחקנים חדשים. ראשית, זו הרגשה שלרוב מבוססת על חוסר אונים. תיאטרון, ברובו, נשען על עבודה קבוצתית, לכן נדמה שכולם מחולקים לקבוצות. בנוסף יש הרבה שחקנים שמרגישים שהם יותר מוכשרים משחקנים שפעילים בקבוצות האלו וזה מרגיש להם לא הוגן ואם רק תהיה להם הזדמנות להוכיח את עצמם. יש משפט צרפתי שאומר ש'החרש שמכין את הכתר הוא אותו חרש שמכין את הגיליוטינה.' כלומר ככל שהמעמד החברתי שלך עולה אתה תאכזב יותר ויותר אנשים. הרי ברגע שאני מפיק פסטיבל, אני יכול לתת תפקידים רק למעט מאוד אנשים ולמרבית הפונים אלי להתנצל שאין באפשרותי לתת להם הזדמנות. יש כמובן אנשים שאני פשוט לא רוצה לעבוד איתם. אבל אני לא יכול להגיד את זה בפנים שלהם. לכן אמרתי – נלחמים עם חיוך. תחושה נוראית, ללא ספק. אני בטוח שיש אנשים שלא מעוניינים לעבוד איתי. כמו כל דבר זה פוגש אותי גם בצד השני.

הנה סיטואציה: פעם אחת עצרה אותי ברחוב שחקנית. היא הציגה את עצמה ואמרה שהיא ממש תשמח לשחק בפרויקט שלי. העזתי ואמרתי לה שאין לי מושג איך היא משחקת ואני לא עושה אודישנים לפרויקט הקרוב. היא הביטה בי במבט מוזר, אני לא יודע אם היא נעלבה. אז המשכתי ואמרתי שאני לא יכול לקחת שחקניות אם אני לא מכיר אותן כלל. היא אמרה שהיא תשמח לשלוח לי חומרים כדי שאצפה. אמרתי לה בשמחה. ואז שאלתי אותה האם היא אי פעם ראתה הצגה שעשיתי. היא שתקה והתוודתה שלא. היית שתיקה מעיקה. כאילו מצופה ממני לעשות מאמץ ולהכיר אנשים חדשים כשאותם אנשים לא בהכרח עושים את המאמץ להכיר אותי כיוצר. זאת אומרת שפועל כאן אינטרס חד צדדי. אמרתי לה בעדינות שאני בדרך כלל עובד עם שחקנים שראיתי אותם או שאני מקבל עליהם המלצות. חייבת להיות מידה של הכרות. כמובן שעולה השאלה, האם זאת האחריות שלי למצוא שחקנים חדשים ולתת הזדמנויות בגלל שאני בסטטוס גבוה יותר? יש שיגידו כן. ומאמצים נעשים מצידי. אך תמיד יש ביקוש גבוה יותר ממה שאני מסוגל לתת. מצד שני, יש לאותם שחקנים אחריות ליצור איתי קשר אישי כלשהו. הכוונה לא לפנייה בוואטסאפ או הזמנה – זה רק בסיס. אני מתכוון לקשר. מה מהותו? זאת שאלה מעניינת.

אני אומר לתלמידים שלי לכו תראו את היצירות של האומנים שאתם רוצים לעבוד אצלם, זה לא בהכרח ייתן לכם תפקיד אבל לפחות יהיה לכם על מה לדבר איתם. תוכלו לתת מחמאה שנהניתם מהיצירה. ויוצרים זוכרים את האנשים שמחמיאים להם. האם זה ליקוק? לא. ליקוק זה שאתה לא אוהב את היצירה של הבן אדם ועדיין אתה מנסה ליצור קשר כדי לקבל הזדמנות. זה לא פסול, אבל זה נחשב בעיני כליקוק. להגיד שלום, לתת מחמאה, לעשות מינגלינג ונטוורקינג אלו מיומנויות חשובות. הם לא הכרחיות אבל בהחלט משפרות את הסיכוי ליצירת קשר.

יש מחקר מפורסם בארצות הברית שעושים לפני בחירות. הם שואלים את האזרחים אם איזה מועמד לנשיאות הם היו יוצאים לשתות בירה? זו שאלה נהדרת. כי רוב האנשים עושים את הבחירות שלהם בהתאם לתשובה לשאלה הזאת. אנחנו יושבים לשתות בירה מכמה סיבות – (א) אינטרס – לקבל ידע או הזדמנות. (ב) הנאה – כיף או משיכה מינית. השאיפה של כל אחד ואחת היא כיף. זה הקשר הטוב ביותר שיכול להיות בין שני אנשים. איתי הרבה אנשים רוצים לשבת בגלל הידע. לא בהכרח כי כיף איתי. תשאלו את עצמכם האם מישהו מהאנשים שאתם רוצים לעבוד איתם היו יושבים אתכם לבירה? זה יותר ברור למה אתם רוצים לשבת איתם לבירה, אבל הפוך? מה אתם מציעים? זו שאלה שאני שואל גם את עצמי כל פעם שאני רוצה ליצור קשר. רוב היוצרים הם אנשים שרוצים את אהבת ההמון אבל צריך כרטיס כניסה לבדידות שלהם. כל השאר זה נסיבות. מפגשים נסיבתיים עם בימאים ומורים למשחק. להיות במקום הנכון בזמן הנכון. אנחנו אוכלים סיפורי סינדרלה בלי מלח. השחקן שראה אותו בדיוק המנהל האומנותי בתפקיד הנכון – ידה ידה ידה. רובנו לא סינדרלה, אנחנו תוצאה של התמדה, כשרון וכן גם קצת מזל. כמורה למשחק אני דואג לתלמידי בית הספר בהם אני מלמד. לא כי יש לי גאוות יחידה, אלא כי אני מכיר אותם ועבדתי איתם. אני יודע על מה אני ממליץ. כשלימדתי בסטודיו של יורם לוינשטיין מרבית שחקניי היו משם. היום אני מלמד בניסן ת"א ובסמינר הקיבוצים ואלו רוב שחקניי. איני מכיר שחקנים מהסטודיו של יורם לוינשטיין יותר, לא בית צבי, ולא גודמן. אלא אם אני מקבל המלצה ממישהו שעבד איתם ו/או בית הספר הזמין אותי לעבוד עם הסטודנטים. כמו שגודמן עשה וכך מצאתי את עצמי מכיר אותם יותר. חלק אף הזמנתי לשחק. אין הכרות יותר טובה מעבודה. קשה לשפוט שחקן בלי לדעת איך זה לעבוד איתו. לכן בתי הספר למשחק נמדדים גם לגבי כמות הקשרים שהם מייצרים. יש בתי ספר שעושים את זה יותר טוב מאחרים. הבימאים והמורים שלהם הם יוצרים פעילים וכאשר בית הספר משדך בין שחקנים ליוצרים נוצרים קשרי עבודה. בוגרים שלא הצליחו לייצר קשרים צריכים ללמוד לעשות את זה בכוחות עצמם. זה יותר קשה. אבל יש דרכים רבות. אם אתם מעוניינים בקולנוע לכו תעבדו (לא בתור שחקנים) על סט. תהיו עוזרי במאי בתיאטרון. לכו ללמוד אצל האנשים שאתם רוצים לעבוד איתם. זה לא בהכרח ייתן תפקיד אך זה מייצר הכרות. אלה ממש כמה אופציות ראשוניות ליצירת קשרים.

יוצרים מריחים אינטרסים. לרוב זה לא קליקה. זה פשוט אנשים רגישים שרוצים לעבוד עם אנשים שלא ישפטו אותם. לעבוד עם חברים. יצרתי הרבה חברים בעבודה הזאת. הרבה מפגשים. וכמעט כולם היו מבוססים על הכרות מקדימה. לעיתים אני פותח אודישנים. לעיתים אני בא לראות הצגות. אם יש ציפייה ממני ומהקולגות שלי לעשות מאמצים ולגלות כישרונות חדשים, המאמצים האלה נדרשים גם מהצד השני. זה ריקוד זוגי.

כאשר זה לא מסתדר, יש תחושה של קליקה. אני לא אומר שאין קליקות, אני רק אומר שהן נוצרות מפחד, לא מרוע. הן נוצרות כי זה מקצוע חשוף, שבו אף אחד לא יודע אם מה שהוא עושה הוא טוב. וכולם חשופים לביקורת. וכן הרבה פעמים יש שחקנים ויוצרים שמרגישים שמגיע להם משהו. הם הכי מפחידים אותי. כי הם עוקרים את ההנאה מהיצירה. לדעת לעבוד לטובת הצוות זה דבר חשוב. אני די משוכנע שמי שמתעסק במעמד שלו בתחום התיאטרון מייצר קליקה ומי שמייצר חיים ליצירה, פשוט מחפש חברים לשתות איתם בירה.

אם יש לכם משהו להוסיף אשמח לשמוע בתגובות.