אנחנו קוראים יצירת מופת. אנחנו נהנים. אנחנו כמהים לכתוב ככה. באקדמיה מלמדים אותך לנתח את היצירות האלה. אנחנו יושבים מול היצירות האלה ואומרים לעצמנו ׳גם אני רוצה לכתוב ככה׳. אבל יצירת המופת רחוקה מתהליך הכתיבה שלנו. יצירות המופת כבר עשו את כל הדרך, עברו את כל התיקונים והשכתובים האפשריים, הכותב עבר את פרצי ההשראה והייסורים של התיקונים כדי להגיע ליצירה שאנחנו צורכים. בסרטון המצורף אלן מור גם אומר ״שזה גורם לנו לגנוב מהיצירות הטובות.״
כדרמטורג, מורה לכתיבה ולקטור בתיאטראות ובועדות של התיאטרון והקולנוע אני נחשף ליצירות גרועות ובינוניות. לעיתים אני צריך לחוות עליהן דעה ולרוב תפקידי הוא לעזור לשפר אותם. בזמן הקריאה או הצפייה המחשבה ש׳אני יכול לכתוב כזה יותר טוב׳ או ׳ אני יודע איך לשפר את זה׳ ממלאת אותי בהשראה.
רוב עבודתו של הכותב זה לכתוב את מה שהוא חושב שטוב ואז אם הוא רוצה לשבת ולתקן, למצוא מה לא עובד ולשפר את זה. אנחנו צריכים לדעת להגיב ליצירה לא שלמה ולא טובה, על מנת שנוכל לקדם את היצירה. מול יצירות המופת אנחנו רק משווים את עצמנו לתחושה שהייתה לנו בזמן שקראנו. יצירות המופת נכתבו בתהליך של אדם אחר, בתקופה אחרת הרבה מאוד אנשים לקחו חלק ביצירה אל מול היצירה שלנו, שהיא רעיון של אדם אחד שיושב לבד וכותב. נוצר פער עמוק ואנחנו בטיפשותינו שופטים את היצירה שלנו בפרמטרים של היצירות הגדולות בעולם. הפער הזה לא אפשרי הופך אותנו לקטנים אל מול התהליך. יצירות גרועות מעצימות. יצירות מופת נועדו לעזור להבין לאן אנחנו יכולים להגיע.
אני ממליץ לראות את הקטע של אלן מור, האיש שכתב את יצירת המופת watchman, שמוסיף עוד מתבונתו על הנושא.
