אנשים מסתבכים עם פעולות. אני נתקל בשחקנים, בימאים ומחזאים שלא לגמרי מצליחים להבין את הדבר המוזר הזה שנקרא פעולה. אני שומע הרבה מאוד גרסאות של 'מה זה פעולה.' אז החלטתי לנסות להבהיר.
פעולה היא לא אקט מסתורי שאם מישהו ידבר את הטקסט אז משהו יקרה. פעולה זה אירוע שמתרחש הגורם לאירוע נוסף להתרחש. זהו. באמת שאין יותר. כלומר פעולה מורכבת משני אירועים שיש ביניהם קשר. סיבה ותוצאה.
לדוגמה:
(אירוע ראשון ) אני דוחף את הכיסא. (אירוע שני.) הכיסא מתהפך על הרצפה. .
(אירוע ראשון) אני שואל לשלומך (אירוע שני) אתה עונה בסדר. יש שיגידו שזה לא פעולה. אבל אם יש פועל (שואל – עונה) אז יש פעולה (לא דרמטית במיוחד, אבל עדיין פעולה.)
שימו לב שעכשיו האירוע השני הוא הטריגר לפעולה הבאה. כלומר האירוע השני מעורר פעולה נוספת. ובכך הופך להיות האירוע ההראשון : הכיסא מתהפך על הרצפה. אני מקבל מכה ממנו. וכך הלאה.
דמיינו שאתם מסדרים דומינו. אירוע ראשון – הדומינו נופל – אירוע שני הוא מפיל דומינו אחר. הדומינו האחר מפיל דומינו וכ אפשר להמשיך. כל משפט בטקסט הוא כמו קוביית דומינו. וכך מחברים את את ההצגה להיות רצף של סיבה ותוצאה. יותר מדי רווח בדומינו והרצף ישבר.
איך יודעים מתי יש אופציה להגדרת פעולה? לפי הנקודה. כל משפט שנגמר בנקודה, סימן שאלה, סימן קריאה, נקודותיים, או שלוש נקודות בסופו נמצא האירוע השני.
גם חוסר באירוע השני הוא אירוע בפני עצמו. שחקן או במאי טובים יזהו שאם אין אירוע שני ברור הם יגדירו אותו כאירוע על מנת לבסס את סוף הפעולה.
לדוגמה: (אירוע ראשון) אני שואל לשלומך. (אירוע שני) שתיקה.
השתיקה היא טריגר שגורם לי לאירוע הבא. לכן הרבה פעמים שאומרים לשחקנים לעבוד מהפרטנר הכוונה לעבוד מרצף האירועים שלו. הפרטנר תמיד יספק אירועים גם אם אין לו שמץ של מושג מה הוא עושה. אבל האירוע הוא לא המילים שנאמרות. האירוע זה מה שקורה. והדרך הטובה ביותר להבין מה קורה זה אם אתם מצליחים להגדיר את האירוע באמצעות פועל.
פעולה ניתן להגדיר ותמיד אפשר לראות אותה נוכחת מול עינינו, היא מניעה את העלילה קדימה, והיא תמיד נובעת ממה שקרה לפניה.
הפעולה של השחקן נמצאת בפועל שבמשפט. הלינק לפעולה הוא הפועל עצמו. כלומר אני משתמש בפעלים על מנת להבהיר את מה שאני עושה או עשיתי או אעשה.
הפועל האקטיבי – הפועל הטוב מכולם. – שב. קום. לך. תביא. תעצור. פעלים בציווי — מקדמים עלילה, הם מתעסקים בכאן ועכשיו והם נותנים לנו את המיזנסצנה שאנו כל כך כמהים לגלותה.
מחזאות טובה נמדדת לפי מספר הפעלים האקטיבים שמחזאי מצליח לדחוף לתוך הדיאלוג (שייקספיר הוא ממזר אמיתי.)
משפט ללא פועל הוא לא בהכרח משפט ללא פעולה. אם כי השחקן נדרש להגדיר פעולה. אם אין פועל במשפט על השחקן לרשום לעצמו אחת. (זוכרים את הדימוי של הדומינו?)
הפועל האקטיבי הוא פועל הדומינו הטוב מכולם – כמחזאי אני מאוד אוהב אותו –למה? דרכו אני יכול לכתוב הערות בימוי סמויות.
שימו לב למשפט הבא:
א': תסתכל עלי. תוריד את הרגליים מהשולחן בבקשה. שב כמו בן אדם. תרגיש בנוח.
זה די ברור מה קורה, נכון?
אמנם רק דמות אחת מדברת אבל הבימוי והמשחק כבר שם. לצורך העניין כשדמות אומרת "אל תצעק עלי" זה יהיה מוזר מאוד אם לפני זה מישהו ילחש אליה. אם דמות אומרת "די, די, אל תבכי."…אז — טוב, אני חושב שזה מובן.
הדרך הטובה ביותר להתייחס לטקסט היא לסמן את הפעלים האקטיביים.
שימו לב לסצנה הבאה: (גרסה עם מעט פעלים אקטיבים.)
א: שב.
ב: תודה.
א: אתה צמא?
ב: כן.
א: מה שלומך?
ב: סביר.
הסצנה המשוכתבת עם פועל אקטיבי בכל משפט.
א: שב.
ב: תביא לי את הכיסא
א: קח תשתה.
ב: תמזוג אל תתבייש.
א: תרגיש בנוח.
ב: תפסיק לטרוח סביבי.
הסצנה השנייה עשירה יותר בפרטים. ייתכן ותרגישו שהראשונה מרגישה יותר אמינה. אבל בסצנה השניה קורה הרבה יותר היא הרבה יותר אקטיבית ועשירה בפעולות. הרבה יותר קל לראות מה צריך לעשות. כאשר בימאים ושחקנים מקבלים טקסט רזה (סצנה א') הם צריכים להפוך את הדיאלוג שלה לפעולות אקטיביות. כלומר, גם אם היינו עובדים על הסצנה הראשונה אבל מתחת לכל שורה כותבים את הסצנה השנייה היינו יכולים להעשיר אותה. ללא פעולות אקטיביות כולם מסתכנים באווירה או מצב וזה מוביל לאסון
הנה תרגיל:
לכותבים: קחו משהו שכתבתם ונסו לראות האם בכל משפט יש פועל. וכמה מתוכם פעלים אקטיבים? נסו לראות האם אתם יכולים לשכתב את הטקסט.
לבימאים ושחקנים: קחו טקסט שאתם עובדים עליו וסמנו את הפעלים האקטיבים. אם אין פעלים אקטיבים בדיאלוג רשמו מתחתם פועל אקטיבי. )
