מערכת היחסים המוזרה שלי עם התיאטרון הרפרטוארי. חלק א׳
(בלוג בהמשכים:)

בגיל 23, בסוף שנה ב׳ ללימודי המשחק שלי, קיבלתי תפקיד ראשי בהצגה ׳חודש בכפר׳ בתיאטרון הבימה. הייתי בפסגת העולם. זה סיפור סינדרלה מושלם. נקטפתי. מנהל בית הספר יורם לוינשטיין אמר לי שהוא לא ממליץ לי לעשות את זה. עניתי לו שאני לא יכול להגיד לא להזדמנות כזאת. עזבתי את לימודי המשחק שלי ונכנסתי לחזרות.
החזרות היו קשות. לא הבנתי. היה פער ענק בין מה שאני מכיר למה שאני נדרש. היו המון דברים שלא הסתדרו. אני נוטה לחלוק אשמה. אני לא ידעתי להלחם על הדמות שלי והבמאי לא העניק לי את הכלים הנדרשים. זה היה שילוב שנועד לכישלון. כשעוזרת הבמאי הפסיקה לדבר איתי, הבנתי שזה הסוף. ואכן, שלושה שבועות לפני הבכורה, פוטרתי. הטענה שאני לא מתאים לאופי המחזה. החלום שלי התרסק. חציתי את אולם רובינא עמדתי מול כל הכסאות ובכיתי. מחוץ להבימה קיבלתי טלפון מיורם שאמר לי תחזור לבית הספר. עליתי על קו 5 ונסעתי לשכונת התקווה. הכיתה שלי היו כבר לקראת עלייה של ההצגה הראשונה של שנה ג׳. הם שמחו לראות אותי. שמחו מכשלוני או מחזרתי אינני יודע. הייתי צוות טכני בהפקה שלהם. זה היה הכשלון הרפרטוארי הראשון שלי. היות ואני לא אדם של הצלחות וכשלונות אלא של סכנה ומזל. במקרה הזה סיכנתי את עצמי ולא היה לי מזל. אך למדתי שיעור גדול, לא ידעתי להלחם על תפקיד. לא ידעתי להציל את עצמי בחדר חזרות. סמכתי יותר מדי על הבמאי. הייתי יותר מדי תלמיד. יורם אולי צדק אבל, מבחינתי, זה היה אחד השיעורים החשובים שהתחילו את המסע שלי להיות עצמאי בתחום הזה.

דיסקליימר- גם אני פיטרתי שחקנים, לכן אני יודע שהחלטות כאלו לא נעשות בקלות. אינני מאשים את הבמאי. בזמנו, כעסתי עליו. עד היום אנחנו מסתדרים היטב. ייתכן שזו הייתה ההחלטה הנכונה שהוא עשה, ייתכן שלא. העיקר מה שלמדתי מזה. אני לא יודע את הצד שלו בסיפור.

בפרק הבא: הקריאה המבויימת בבית לסין למחזה שלי שכמעט גרמה לי לפרוש ממחזאות ולצאת מהאולם באמצע והשיעור הכי חשוב שלמדתי כמחזאי בתחילת דרכו.