יש טקסטים מצחיקים יותר ופחות, השחקן הקומי ייקח כל דבר ויידע לגרום לקהלו לצחוק. אבל אנחנו הכותבים צריכים לבנות פלטפורמה לצחור. אז מנין נובע הצחוק? מה גורם לקהל להעריך קומדיה אחת ולבוז לקומדיה אחרת?
ראשית כל צריך להתייחס לקומדיה כאל ז'אנר. כמו כל סיפור, לקומדיה יש כללים מאוד ברורים. ושחקן שמעוניין לפתח את הצד הקומי שבו נדרש למיומנויות שיאפשרו לו לשחק את הכללים של הז'אנר.
מהו ז'אנר הקומדיה?
נתחיל מכך שיש כמה וכמה סוגים של קומדיה. לכל קומדיה יש כללים מעט שונים.
- קומדיית נעורים. [אמריקן פאי]
- קמדיית אקשן. [השוטר מבברלי הילס, נשק קטלני.]
- קומדיית מצבים. [ חברים, סיינפלד]
- קומדיה בלשית [סרטי הפנתר הורוד.]
- קומדיה רומנטית [ נדודי שינה בסיאטל, ארבע חתונות ולויה, כשהארי פגש את סאלי.]
- קומדיה שחורה [אמריקן ביוטי]
- פארסה [ קומדית המיטות והבגידות: מחזותיו של ריי קוני,]
- סאטירה [ ד"ר סטריינג' לאב]
- פרודיה. [ האקדח מת מצחוק, אוסטין פאוורס]
למרות שלכל אחד ואחד מהז'אנרים של הקומדיה יש כללים מעט שונים, לכולם יש מכנה משותף. כולם מספרים על תהליך הידרדרות של הגיבור. הקומדיה אינה היפוכה של הדרמה. אלא היפוכה של הטרגדיה. כל מחזה או תסריט צריך גם להצחיק וגם לרגש. המינוח השגור הנ"ל בפי שחקנים, בימאים וכותבים בא לבטא סיפור של למידה, צמיחה והתגברות. אם זאת לא ניתן לומר שדמויות בסיפור קומי לא מתגברות על משהו. לכן אומרים "קומדיה היא מצב דרמטי יותר"
במילים אחרות:
דרמה – הגיבור מתגבר על המצב.
קומדיה – המצב מתגבר על הגיבור
מידת הענישה
ניתן לקחת כל סצנה ולשחק אותה באופן דרמטי ובאופן קומי. זה הכל תלוי ביחס ההידרדרות ליחס ההתגברות. אם זאת ההידרדרות של הדמות לא יכולה להיות גדולה מדי וזה עניין חשוב מאוד להבנה. זה תלוי באיך אנחנו תופסים את התוצאה הסופית של התהליך. אנחנו רואים מישהו מחליק על בננה, ללא ספק תהליך משפיל. אנחנו מרגישים נעלים ממנו ואנחנו צוחקים. אם הוא ישבור את הראש וידמם אנחנו לא נצחק, עברנו לטרגדיה. כל עוד אנחנו מבינים שהדמות לא תיענש בחומרה על טעויותיה אנחנו מרשים לעצמינו לצחוק. לכן מקור הקומדיה הוא במאבק ומקור הטרגדיה הוא בסבל.
דמויות מצוירות למשל לא ימותו אף פעם לא משנה כמה נתעלל בהם.
רצון מינורי
מאפיין נוסף הוא רצון מינורי. בקומדיה לדמויות יש רצון קטן. כלומר, הדמות בדרך כלל רוצה משהו פשוט וקטן לרוב אגואיסטי וזה מסתבך וגורם להידרדרות. בסרט ביג לבובסקי של האחים כהן. הרצון של הדמות הראשית בתחילת הסרט הוא לקבל בחזרה את השטיח שלו.
הפער או למעלה / למטה
הפער הינו הרווח בין ביט אחד למשנהו. זה מתקשר כמובן לרצון המינורי של הדמות. כל תהליך הידרדרות מתחיל בפער בין המציאות לרצון. הכתיבה הקומית מייצרת פערים בין התפיסה של הדמות את עצמה לבין המציאות שרואה את האמת. ככל שהפער גדול יותר, ככל שהמעבר בין הביטים חד יותר, אנו צוחקים. הדמות חושבת משהו אחד וברגע השני משהו אחר. לדוגמה הדמות נכנסת לחדר מברכת את כולם בשמחה ומגלה שהיא נמצאת בלוויה. לכן רגע אחד הדמות נמצאת למעלה (שולטת במצב) ורגע שני הדמות למטה (מדרדרת) ככל שנעלה את הדמות יותר למעלה ככה הנפילה תהיה חדש יותר.
כשמדברים על טיימינג קומי לרוב מתכוונים ליכולת של השחקן לעבור ממצב אחד לשני במהירות גבוהה ובדיוק רב. דבר זה דורש אימון ויכולת. זו מיומנות גבוהה של קבלת המצב ותגובה מהירה למצב חדש.
ובכן מהו אותו תהליך הידרדרות?
כל טקסט קומי מתחלק לשלושה סוגים של הדרדרות.
- אל החיה
- אל הילד
- אל המכונה.
הידרדרות הגיבור אל החיה
כל מה שקשור ל"יצר חייתי". אוכל, סקס, וצרכים גופניים. בדיחות גסות, וולגאריות, זעם גדול, נהימות, גניחות. זו הקומדיה הנפוצה ביותר שיש אך לא הטובה ביותר. לרוב נחשבת לבידור נמוך ולא מתוחכם. אם זאת כאשר היא משולבת אם סוגים אחרים של קומדיה היא הופכת להיות מעניינת וערכה עולה.
לדוגמה, המונולוג נרות שבת מאת חנוך לוין. בכל חטיבה של טקסט, השחקן עובר מאדם נורמטיבי אל החיה. בחלר הראשון – זעם ותקיפה. לאחר מכן – יצר מיני וכך הלאה. המונולוג מייצר התגברות על החיה כל שמתקדם הטקסט. כל חשיפה של החיה מביכה את הגיבור והוא מיד חוזר אל האדם, ואז שוב משתלטת עליו החיה וחוזר חלילה.
בכל קומדיה מה שמצחיק הוא הפער בין מה שהאיש חושב על עצמו לבין החיה שתשתלט עליו. ככל שהגיבור תופס מעצמו כאדם תרבותי הרחוק מן החיה כך הפער גדול יותר והמהלך מהיר וחזק יותר.
הדרדרות הגיבור אל הילד
האדם הנורמטיבי מדרדר אל הילד. הדמות מגיבה ברגשות מוגזמים מעבר לנדרש בסיטואציה הקיימת. במילים אחרות הקומדיה הרגשית. הדמות המבוגרת אמורה הייתה להתנתק מהילד שבתוכה אך אינה מצליחה והיא מגיבה באימפולסיביות רגשית למציאות כמו ילד קטן. עצבים מהירים, בכי, צחוק פרוע, או כל הפגנת רגש הגדולה ממה שאדם נורמלי אמור להגיב ישרתו את הקומדיה. תוסיפו לזה רצון מינורי והגדלתם את הפער. אישה שבוכה ולפתע מרביצה לבן אדם זר בגלל שהיא רצתה לקנות טונה. (לצחוק בפראות מאת כריסטופר דוראנג) זו הידרדרות אל הילדה. היא מתחילה כאישה ובמהירות מדרדרת אל ילדה קטנה שאינה יודעת להתמודד עם המציאות. הפער נמצא במעברים בין הרגשות. הקומדיה הילדית פופולרית מאוד. כותבים המיישמים מיומנות זו מצליחים לשזור קומדיה והומור גם במחזאות דרמטית.
הידרדרות הגיבור אל המכונה
האדם הנורמטיבי מדרדר אל המכונה או הרובוט. ההיפוך של הקומדיה הילדית. הגיבור מגיב כמכונה לסיטואציות הדורשות ממנו הבעה רגשית כלשהי. במילים אחרות, הוא מגיב בפחות רגש כלפי הסיטואציה. ההומור הבריטי הוא דוגמה לקומדיה מאופקת. הדמות אינה יודעת להגיב לסיטואציה ובכך המציאות לא יודעת להגיב אליה. מונוטוניות, פנים חתומות, לקוניות, הן מיומנויות של הקומדיה הזאת. זו הקומדיה הגבוהה ביותר, הקומדיה האינטלקטואלית. והחיבור של הקומדיה הזאת עם החיה או הילדית מייצר פערים גדולים יותר.
קומדיות מוצלחות הם לרוב שילוב של סוגי ההדרדרות.
מונטי פייטון- שילוב של חייתית ומכונה.
מיסטר בין – שילוב של ילדית ומכונה
תוכניות כגון ארץ נהדרת – הן שילוב של השלושה תלוי כמובן בדמות המגולמת. קיציס (מכונה) ברלד (חיה) אסי כהן (ילד)
