למה אני כותב את זה? כי כשאני יוצר / כותב. אני מתחיל לחזור לסצנה. אני מקיף את עצמי בסופרים שאני אוהב, חוזר למחזות שאני אוהב. חוזר לראות הצגות רבות. ( השבוע הייתי בשלוש הצגות + 3 תרגילי בימוי) אני נובר בסצנה. לא אכפת לי אם הצגה טובה, אני יושב על הכיסא ועובד. כל הזמן חושב מהי מערכת היחסים שיש ביני לבין היצירה מולי, מה אני אוהב בתיאטרון. מה אני הייתי רוצה לראות או לכתוב ולנסות.

הייתי אתמול במחזה חפץ בתיאטרון הבימה שכתב חנוך לוין בזמן הצפייה חשבתי על המחזות שלי אחרי שאמות. דימיינתי שכל הקהל מגיע ורואה הצגה שאני לעולם לא אראה. נדמה לי שרוב האנשים מדמיינים את ההלוויה שלהם אני מדמיין שאני יושב בהצגת מחזה שלי אחרי מותי.

בגיל 16 מאוד אהבתי את מחזותיו של חנוך לוין. היום זה עבר לי. אינני מתרגש מכתיבתו. אינני מוצא בה נחמה או רצון להתעסק בה. בתקופתי שחקו את מחזותיו עד בלי די. אין ביכולתי להתווכח עם כשרונו.

כשאני אומר שאינני אוהב היום את מחזותיו של חנוך לוין אומרים לי שאני מקנא. כשאני אומר שאנני אוהב כל יוצר אחר לא אומרים לי את זה. כשאני אומר את זה על מחזאי אחר, גם לא אומרים לי את זה. רק על חנוך לוין.

אני מדמיין את האנשים שהיו בבכורה הראשונה של השחף במוסקבה. או בבכורה של מלאכים באמריקה בארצות הברית. הם לא ידעו למה הם באים. כולם היו בפאניקה טובה.

כמורה אני מרגיש מבוגר אחראי. הידע אצלי.
כיוצר אני מרגיש כמו ילד. שלוחץ על כפתורים, מזיז בובות ועושה קולות מוזרים מהפה. מחכה שההורים יחזרו הביתה כדי להראות להם מה עשיתי.

אני סקרן מהמחזה הזה. סקרן מתגובת הקהל. רציתי להראות שהחיים הם שילוב של מחשבות, תהיות, בדידות קיומית, התפרצות ריגשית, פתטיות. רציתי להראות דמויות שחיות בפרגמנטים של זמן, להראות שהמציאות מתרחשת במקביל. רציתי לייצר כאוס ולחפש מה גורם לגוף לחוות הרגשה.