אז הגעתם לבלוג שלי. יש כאן מחשבות רבות על משחק, בימוי, תיאטרון, כתיבה, לפעמים יומן מסע. זה המקום שאליו אני זורק את כל מחשבותיי, מוזמנים לקרוא. לשתף. קריאה נעימה
למה אני כותב את זה? כי כשאני יוצר / כותב. אני מתחיל לחזור לסצנה. אני מקיף את עצמי בסופרים שאני אוהב, חוזר למחזות שאני אוהב. חוזר לראות הצגות רבות. ( השבוע הייתי בשלוש הצגות + 3 תרגילי בימוי) אני נובר בסצנה. לא אכפת לי אם הצגה טובה, אני יושב על הכיסא ועובד. כל הזמן חושב מהי מערכת היחסים שיש ביני לבין היצירה מולי, מה אני אוהב בתיאטרון. מה אני הייתי רוצה לראות או לכתוב ולנסות.
זה קשה. כל המשרדים זה אתה. אתה המחלקה האומנותית, אתה הצוות טכני, אתה משרד הפרסום, אתה מנהל הסושיאל. לא משנה כמה תנסה, עד הרגע האחרון,
מערכת היחסים המוזרה שלי עם התיאטרון הרפרטוארי. חלק א׳(בלוג בהמשכים:) בגיל 23, בסוף שנה ב׳ ללימודי המשחק שלי, קיבלתי תפקיד ראשי בהצגה ׳חודש בכפר׳ בתיאטרון
אנחנו קוראים יצירת מופת. אנחנו נהנים. אנחנו כמהים לכתוב ככה. באקדמיה מלמדים אותך לנתח את היצירות האלה. אנחנו יושבים מול היצירות האלה ואומרים לעצמנו ׳גם
כמפיק פרויקטים, במאי ומחזאי מצאתי את עצמי מתמודד עם שאלת הקליקה. טענו את זה נגדי. ובעברי טענתי גם אני טענה זו. רבים עדיין משתמשים במילה
הבוקר התחיל בבשורה לא נעימה. דחייה של מחזה. לא מדברים הרבה על דחיות. המחזות שלי נדחו לא מעט. לא נראה לי שמישהו חסין מדחיות. ואם
הבוקר התחיל בישיבת מורים, במשך שלוש שעות ישבנו ודיברנו על החוויה שלנו כמורים שמלמדים תיאטרון. אני מורה כבר 15 שנה בערך. עולם למידת המשחק כל
8.4.23 – אני שוב רב עם הדמויות של המחזה כתבתי כבר שעה של מחזה. ועדיין אני לא יודע לאן המחזה הולך. משהו בו עובד ומשהו
צעיר : אני רוצה לכתוב מחזה. מחזאי : אז שב ותכתוב. צעיר :אני לא יודע מאיפה להתחיל… מחזאי: הדבר הראשון שעליך לעשות הוא קודם כל
יש מחזות שהם טור דה פורס של דיאלוג. דמיינו שכל משפט עושה חור קטן עד שהוא מגיע אל תוך הלב. כל משפט ננעץ עוד ועוד
קראתי שוב את ה'דוב' ו'הצעת נישואין' של צ'כוב. מה שאני אוהב בצ'כוב זה השימוש האינטנסיבי שהוא עושה במילים 'את/ה ואני.' כל העוסקים בכתיבה דרמטית צריכים
המודל כולל בתוכו שלושה אלמנטים פיזיולוגיה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. לכל אחד מאיתנו יש אותם והם מסודרים בדרכם. השלושה האלה ייחודיים לכל אחד מאיתנו ולכן אנחנו שונים.
רוב הכותבים המתחילים מתקשים לשבת ולכתוב. למה? לכתוב דורש מאתנו לארח דמויות בבית או להתארח בעולמם. האם יש לנו כוח להתארח כל יום? האם יש
אנשים מסתבכים עם פעולות. אני נתקל בשחקנים, בימאים ומחזאים שלא לגמרי מצליחים להבין את הדבר המוזר הזה שנקרא פעולה. אני שומע הרבה מאוד גרסאות של
מישהי נגשה אלי לפני מספר ימים והביעה את מצוקתה "אני לא מצליחה לנתח טקסט, אני יושבת מול הסצנה כבר כמה ימים, עוברת על כל מה
קראתי את המחזה pass over של אנטואנט נואנדו. עלה לראשונה ב- 2017 המחזה מספר על שני צעירים שחורים שתקועים בבלוק וחולמים על לצאת ממנו, הם
יש טקסטים מצחיקים יותר ופחות, השחקן הקומי ייקח כל דבר ויידע לגרום לקהלו לצחוק. אבל אנחנו הכותבים צריכים לבנות פלטפורמה לצחור. אז מנין נובע הצחוק?
ב-29.1.19 עולה המחזה החדש שלי "הלידה." בתיאטרון מיקרו. המחזה נכתב בפרגמנטים של טקסט. במקום דמויות מספרים ואותיות. המחזה מתרחש בעתיד לא ידוע ומספר על הגעתה
הסופר ריצ'רד פרייס אמר שהצורך של האמן לבלוט לא נובע מיהירות וגאווה אלא מהחלטה נואשת. אני סוחב את האמירה הזאת כאזיק אלקטרוני המחובר לגופי. האזיק
יום אחד שחקן ואני שוחחנו. "אני לא מצליח לנתח טקסט וכשחקן זה מאוד מתסכל אותי." הוא אמר. הוא ביקש שאסביר לו על שיטת יאט/לאבאן, עצרתי
כשאני כותב אני מחפש את הכאב של הדמויות. בלי הכאב של החיים והיכולת להכיל אותו, לעמוד מולו, לחשוף אותו, אני מרגיש שאין אמת בכתיבה שלי. אני מרגיש שאני מזייף. החיפוש אחרי הכאב דורש ממני לצלול עמוק אל תוך העולם הפרטי שלי. זו התרפיה שלי בכתיבה.
לפני כמה חודשים מצאתי ספר המאגד מכתבים של מחזאים מהמאה התשע עשרה. חלק מהמחזאים הכרתי. לכל המכתבים היה מכנה משותף – המחזאים נשאלו מה זאת