ראיתי ראיון שבו איזה אחד אמר שהוא שונא את המשפט ״אל תעבוד קשה, תעבוד חכם.״ הוא ציין שרוב הזמן אין

למה אני כותב את זה? כי כשאני יוצר / כותב. אני מתחיל לחזור לסצנה. אני מקיף את עצמי בסופרים שאני אוהב, חוזר למחזות שאני אוהב. חוזר לראות הצגות רבות. ( השבוע הייתי בשלוש הצגות + 3 תרגילי בימוי) אני נובר בסצנה. לא אכפת לי אם הצגה טובה, אני יושב על הכיסא ועובד. כל הזמן חושב מהי מערכת היחסים שיש ביני לבין היצירה מולי, מה אני אוהב בתיאטרון. מה אני הייתי רוצה לראות או לכתוב ולנסות.

הייתי אתמול במחזה חפץ בתיאטרון הבימה שכתב חנוך לוין בזמן הצפייה חשבתי על המחזות שלי אחרי שאמות. דימיינתי שכל הקהל מגיע ורואה הצגה שאני לעולם לא אראה. נדמה לי שרוב האנשים מדמיינים את ההלוויה שלהם אני מדמיין שאני יושב בהצגת מחזה שלי אחרי מותי.

בגיל 16 מאוד אהבתי את מחזותיו של חנוך לוין. היום זה עבר לי. אינני מתרגש מכתיבתו. אינני מוצא בה נחמה או רצון להתעסק בה. בתקופתי שחקו את מחזותיו עד בלי די. אין ביכולתי להתווכח עם כשרונו.

כשאני אומר שאינני אוהב היום את מחזותיו של חנוך לוין אומרים לי שאני מקנא. כשאני אומר שאנני אוהב כל יוצר אחר לא אומרים לי את זה. כשאני אומר את זה על מחזאי אחר, גם לא אומרים לי את זה. רק על חנוך לוין.

אני מדמיין את האנשים שהיו בבכורה הראשונה של השחף במוסקבה. או בבכורה של מלאכים באמריקה בארצות הברית. הם לא ידעו למה הם באים. כולם היו בפאניקה טובה.

כמורה אני מרגיש מבוגר אחראי. הידע אצלי.
כיוצר אני מרגיש כמו ילד. שלוחץ על כפתורים, מזיז בובות ועושה קולות מוזרים מהפה. מחכה שההורים יחזרו הביתה כדי להראות להם מה עשיתי.

אני סקרן מהמחזה הזה. סקרן מתגובת הקהל. רציתי להראות שהחיים הם שילוב של מחשבות, תהיות, בדידות קיומית, התפרצות ריגשית, פתטיות. רציתי להראות דמויות שחיות בפרגמנטים של זמן, להראות שהמציאות מתרחשת במקביל. רציתי לייצר כאוס ולחפש מה גורם לגוף לחוות הרגשה.

זה קשה. כל המשרדים זה אתה. אתה המחלקה האומנותית, אתה הצוות טכני, אתה משרד הפרסום, אתה מנהל הסושיאל. לא משנה כמה תנסה, עד הרגע האחרון, אתה תרגיש שאתה לא עושה מספיק. אתה תרגיש שאין זמן. זכור לעשות כל יום משהו אחד לאומנות ומשהו אחד לעסק. לא תספיק לעשות הכול – אף פעם. אתה תחוש שלאף אחד לא אכפת מהיצירה שלך, שאין קהל, שכולם אומרים בהצלחה ואיזה מלך והכסאות יהיו ריקים. זכור – תמשיך לספר את הסיפור שלך. כל יום. ספר אותו. תחפור בפנים. אתה עובר מסע. האנשים שכן אכפת להם ממך יופיעו להיות איתך ביום הזה.

מערכת היחסים המוזרה שלי עם התיאטרון הרפרטוארי. חלק א׳(בלוג בהמשכים:) בגיל 23, בסוף שנה ב׳ ללימודי המשחק שלי, קיבלתי תפקיד

אנחנו קוראים יצירת מופת. אנחנו נהנים. אנחנו כמהים לכתוב ככה. באקדמיה מלמדים אותך לנתח את היצירות האלה. אנחנו יושבים מול

כמפיק פרויקטים, במאי ומחזאי מצאתי את עצמי מתמודד עם שאלת הקליקה. טענו את זה נגדי. ובעברי טענתי גם אני טענה

הבוקר התחיל בבשורה לא נעימה. דחייה של מחזה. לא מדברים הרבה על דחיות. המחזות שלי נדחו לא מעט. לא נראה

הבוקר התחיל בישיבת מורים, במשך שלוש שעות ישבנו ודיברנו על החוויה שלנו כמורים שמלמדים תיאטרון. אני מורה כבר 15 שנה

8.4.23 – אני שוב רב עם הדמויות של המחזה כתבתי כבר שעה של מחזה. ועדיין אני לא יודע לאן המחזה

צעיר : אני רוצה לכתוב מחזה. מחזאי : אז שב ותכתוב. צעיר :אני לא יודע מאיפה להתחיל… מחזאי: הדבר הראשון

יש מחזות שהם טור דה פורס של דיאלוג. דמיינו שכל משפט עושה חור קטן עד שהוא מגיע אל תוך הלב.

קראתי שוב את ה'דוב' ו'הצעת נישואין' של צ'כוב.  מה שאני אוהב בצ'כוב זה השימוש האינטנסיבי שהוא עושה במילים 'את/ה ואני.'

המודל כולל בתוכו שלושה אלמנטים פיזיולוגיה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. לכל אחד מאיתנו יש אותם והם מסודרים בדרכם. השלושה האלה ייחודיים לכל

אנשים מסתבכים עם פעולות. אני נתקל בשחקנים, בימאים ומחזאים שלא לגמרי מצליחים להבין את הדבר המוזר הזה שנקרא פעולה. אני

יש טקסטים מצחיקים יותר ופחות, השחקן הקומי ייקח כל דבר ויידע לגרום לקהלו לצחוק. אבל אנחנו הכותבים צריכים לבנות פלטפורמה

ב-29.1.19 עולה המחזה החדש שלי "הלידה." בתיאטרון מיקרו. המחזה נכתב בפרגמנטים של טקסט. במקום דמויות מספרים ואותיות. המחזה מתרחש בעתיד

כשאני כותב אני מחפש את הכאב של הדמויות. בלי הכאב של החיים והיכולת להכיל אותו, לעמוד מולו, לחשוף אותו, אני מרגיש שאין אמת בכתיבה שלי. אני מרגיש שאני מזייף. החיפוש אחרי הכאב דורש ממני לצלול עמוק אל תוך העולם הפרטי שלי. זו התרפיה שלי בכתיבה.